עירית חיפה נ' שכון עובדים בעמ

פסק דין

התביעה וטענות הצדדים

עיריית חיפה (להלן: "התובעת") עותרת לחייב את שיכון עובדים (להלן: "הנתבעת"), לשלם לה דמי איזון בגין תכנית איחוד וחלוקה מכוח סעיף 122(3) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה").

לטענת התובעת, ביום 17/09/01 פורסמה הודעה בילקוט הפרסומים בדבר אישורה של תכנית מפורטת חפ/1571 לחלוקה חדשה של מגרשים בשטחה של התובעת ובה נכללו 11 מגרשים בבעלות הנתבעת (חלקות: 3,20,34,36,50,52,64,68,80,84,87 בגוש 11194).

התובעת טוענת כי בהתאם לס' 122(3) לחוק התכנון והבנייה חבה הנתבעת בתשלום דמי איזון בגין החלוקה החדשה של המגרשים הנ"ל ונשלחה לה הודעת תשלום. התובעת מציינת כי הנתבעת נמצאה זכאית בקבלת כספים עבור חלקות אחרות בגוש הנ"ל וכספים אלו קוזזו מחובה בהתאם למכתבים ששלחה לנתבעת ביום 29/1/02 ו- 1/2/02.

סך חובה של הנתבעת לכל החלקות ביחד, נכון ליום 08/09/08 כולל ריבית והצמדה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות עומד על 856,748 ₪. בשנת 2008 נאותה הנתבעת לשלם על חשבון החוב סך של 251,862 ₪, אך סירבה לשלם את ההפרש ונותרה חייבת סך של 628,532 ₪ נכון ליום 31/12/08.

התובעת טוענת כי במהלך המו"מ הסכימו נציגיה ונציגי הנתבעת על הפסקת מרוץ ההתיישנות בתקופה שבין 01/01/09-03/09/08.

הנתבעת מבקשת לדחות את התביעה מכמה טעמים מהם מקדמיים ומהם לגופו של ענין.

לטענת הנתבעת, מי שזכאי לדרוש תשלומי איזון ע"פ חוק התכנון והבנייה הוא הועדה המקומית לתכנון ובנייה והיא בלבד, ולפיכך כלל אין יריבות בינה לבין התובעת/עיריית חיפה.

לטענת הנתבעת חלה התיישנות. במועד אישור התכנית ע"י הועדה המקומית (08/11/99) כבר הייתה אפשרות לדרוש תשלומי איזון ולכן התביעה התיישנה ב- 7/11/06. לחלופין התכנית אושרה ופורסמה ב-17/9/01 ולכן התיישנה ב-16/9/08. הואיל והתביעה הוגשה בפועל ב24/12/08 לאחר חלוף המועד, יש לדחותה.

הנתבעת טוענת כי מתוך סך החלקות בגינם נדרשו תשלומי איזון, בבעלותה רק 6 חלקות בגוש 11194 והן:.3,34,36,50,52,80. יתרת החלקות הינן בבעלות קרן קיימת לישראל ויש לדרוש תשלום בהתאם לסעיף 122(3) לחוק התכנון והבנייה רק מהבעלים של המקרקעין, קרי קק"ל.

עובדתית, כיום יש לנתבעת הסכם הרשאה לתכנון עם מינהל מקרקעי ישראל (המנהלת את אדמות קק"ל) -שגם בו אין כדי להטיל חבות דמי האיזון על הנתבעת-, ברם ביום מתן התוקף לתכנית שהוא הקובע לחלות דמי האיזון (17/9/01), (שיכונה להלן: "המועד הקובע") לא היה בידי הנתבעת אפילו הסכם הרשאה לתכנון הנוגע לחלקות שבבעלות קק"ל ומכאן שהנתבעת אינה בעלים, אינה חוכר לדורות, אין לה זכות קניינית ואף לא מעין קניינית, היום ועל אחת כמה וכמה, לא במועד הקובע.

עמדה משפטית זו שמעלה הנתבעת בהגנתה כאן, תואמת את טענותיה של התובעת בתביעה שהגישה נגדה הנתבעת בתביעת פיצויים לירידת ערך בשל תכנית איחוד וחלוקה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. התובעת טענה שם כי לנתבעת אין זכות קניינית או מעין קניינית, ואין לה "אופציה" לרכישה ולכן אין לה זכות תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. טענותיה של התובעת בהליך שם מהווים השתק שיפוטי והעלאת טענות מנוגדות בהליך כאן הוא ניהול הליכים בחוסר תום לב.

הנתבעת טוענת ששילמה את דמי האיזון במסגרת הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים והוגש לועדת ערר מחוזית ואין עליה לשלמם פעם נוספת וכי על התובעת להחזיר לה את הסכום ששולם. הקיזוז שעשתה התובעת, אם נעשה, יכול היה להיעשות רק ביחס לחלקות בבעלותה, ולכן על התובעת לתקן את חישוביה ולבצע קיזוז יתרות זכות.

בכל מקרה, וגם אם תוכר זכות התביעה של התובעת, אין היא זכאית לדרוש הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות שכן לא מדובר בתשלומי חובה דוגמת אגרות והיטלים כמשמעם בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והצמדה על תשלומי חובה).

עוד טענה הנתבעת כי החלקות שבבעלותה, משועבדות בדרגה ראשונה לזכות בנק לאומי החל מיום 21/4/91 ועד היום, ולכן לכאורה אין להשית על הנתבעת את תשלום דמי האיזון אלא על בעל הזכות במקרקעין, (זאת הואיל ומשכנתא מהווה זכות במקרקעין) הוא הבנק.

דיון והכרעה

הצדדים הגישו תצהירים והודיעו לבית המשפט כי לדעתם המחלוקת אינה עובדתית אלא משפטית לפיכך ביקשו לקבל פסק דין תוך ויתור על חקירות עדים.

כהערה מקדמית, אני רואה בטענות שהועלו בכתבי הטענות ולא הועלו בסיכומי הצדדים, כטענות שנזנחו (וראה גם י' זוסמן : סדרי הדין האזרחי מהדורה שישית, ירושלים 1991, עמ' 483).

טיעון המשכנתא ביחס למקרקעין שבבעלות הנתבעת שהועלה בהגנה, שממילא הייתי דוחה מבחינה משפטית, נזנח בסיכומים כך שאין צורך בהכרעה והנמקה.