עירית בית שאן נ' מוסך איכות דדון לאה בע"מ ואח'

פסק דין

א. כללי:

בפני תביעה מטעם עיריית בית שאן (להלן התובעת ו/או העירייה), לתשלומי חובה על סך של 29,919.50 ₪ בגין נכס מס' 1901400600. התביעה הוגשה כנגד מוסך איכות דדון לאה בע"מ (להלן: הנתבעת 1) וכנגד הגב' לאה דדון (להלן הנתבעת 2) באופן אישי. הנתבעת 2 הינה בעלת המניות של הנתבעת 1.

בדיון מיום 21/06/10, הצדדים הגיעו לידי הסכמות כדלקמן:

"אין מחלוקת שהנתבעת 1 החזיקה בנכס ואחראית על פי דין לתשלום במיסים לרשות המקומית. אין מחלוקת שהמוסך נסגר והחברה הפסיקה לפעול. אין מחלוקת שהנתבעת 1 מסרה שיקים לתשלום לפריסת תשלום חוב עבר וכן שילמה בהוראות קבע תשלומים שוטפים. השיקים הנדחים לכיסוי החוב הישן נמסרו ב-4.04. נפרעו מתוכם 15 שיקים והאחרים, ניתנה לגביהם הוראת ביטול. מ-4.04 ועד 5.05 שיקים כובדו וגם שולם החוב השוטף בהוראת קבע. הנתבעת 1 הפסיקה להחזיק בנכס מ-5.05 והחברה אינה פעילה. אין מחלוקת שהתובעת זכאית לפסק דין כנגד הנתבעת 1 בגין מלוא הסכום של השיקים שלא נפרעו".

המחלוקת שנותרה נוסחה אף היא על ידי הצדדים כדלקמן:

"המחלוקת שנותרה הינה בקשר להוראות סעיף 8 ג לחוק ההסדרים במשק המפנה לתחולת סעיף 119א לפקודת מס הכנסה, באשר לזכויות של הרשות המקומית לגביית חוב במיסים מבעל השליטה בחברה. התובעת טוענת לתחולת סעיף 119א3 והנתבעת 2 טוענת שבהעדר כל ראיה להברחת נכסים, אין מקום להטיל את החוב, באופן אישי על בעלת החברה."

הוסכם שהצדדים יגישו סיכומים קצרים בכתב ויינתן פסק הדין, על פי החומר שבתיק והמחלוקת שנותרה, ללא צורך בחקירת העדים.

הצדדים הגישו את סיכומיהם ועיינתי בהם ובטענותיהם.

ב. העובדות והוראות הדין:

אין מחלוקת שהנתבעת 1 שניהלה בזמנו מוסך בנכס, מסרה לתובעת , ב-04/04 , סדרת שיקים דחויים של הנתבעת 1 לתשלום חובות מיסוי שונים מן העבר, בהסדר מוסכם.

אין מחלוקת שנפרעו 15 שיקים מתוכם, ובאשר לשאר, הם לא כובדו וניתנה הוראת ביטול.

אין מחלוקת כי מ-4.04 ועד 5.05 (לבד מהשיקים הנ"ל), שולמו החיובים השוטפים בגין ארנונה ,בהוראת קבע. הנתבעת 1 הפסיקה להחזיק בנכס מ-5.05 והפסיקה גם לכבד את יתרת השיקים המעותדים.

אין מחלוקת שהתובעת זכאית לפסק דין כנגד הנתבעת 1 בגין מלוא הסכום של השיקים שלא נפרעו.

אין בכוונתי להתייחס לטענה כי הנתבעת 2 "החזיקה בפועל בנכס", הטענה שלא הוכחה והינה בבחינת הרחבת חזית, החורגת מההסכמות דלעיל.

השאלה העיקרית הינה, האם יש מקום לחייב את הנתבעת 2, באופן אישי, לשלם את החוב של הנתבעת 1, מכוח הוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992.

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע לאמור:

"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ולבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119 א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה – "חוב ארנונה סופי" – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפני העניין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד; "חברה פרטית" – כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999; "בעל שליטה" – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה."

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים למשק המדינה חוקק באמצעות תיקון חקיקה עקיף ע"י סעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004.

מטרת התיקון הייתה לאפשר לרשויות מקומיות לגבות חובות ארנונה גם מבעלי שליטה בחברות פרטיות (שאינם עונים באופן אישי על ההגדרה של "המחזיק בנכס"), תוך כדי הרמת מסך ההתאגדות, במקרה שבו החברה החזיקה בנכס שאינו משמש למגורים והיא לא שילמה את חוב הארנונה הסופי שהוטל עליה.