עיריית תל אביב-יפו נ' אריאלי

פסק דין

בפני תביעה לביצוע שיק בסך 10,658 ₪, משוך על ידי התובעת לפקודת הנתבעת ליום 23.10.08 ונושא הכיתוב "למוטב בלבד" (להלן: "השיק").

תמצית העובדות

בהתאם לרישומים בספרי התובעת, הצטבר במהלך 2008 חוב לנתבעת בגין אי תשלום דוחו"ת חניה. בגין חוב זה ננקטו על ידי התובעת הליכי גבייה ובמסגרת הליכים אלו הגיעו נציגי התובעת לביתה של הנתבעת ביום 23.10.08. בכדי להימנע מתפיסת נכסיה, משכה הנתבעת בו במקום את השיק ומסרה אותו לנציגי התובעת.

השיק הוצג לפירעון אך חולל. בעקבות חילול השיק, במכתב מיום 22.12.08, נשלחה לנתבעת התראה בכתב על הכוונה לנקוט נגדה בהליכים אם לא תפרע את השיק בתוך 10 ימים.

ביום 2.3.09 הגיעה הנתבעת למשרדי התובעת ובקשה להגיע להסדר לפירעון השיק. לנתבעת נמסרו פרטים אודות היקף החוב ונמסר לה שובר לתשלום 1,500 ₪ במזומן. ביום 4.3.09 שילמה הנתבעת סך של 1,500 ₪ במזומן וביום 5.3.09 החתימה את סניף הבנק שלה על הוראת קבע לתשלום 700 ₪ לחודש במשך 13 חודשים. בפועל, העבירה הנתבעת במסגרת הוראת הקבע 14 תשלומים בסך 700 ₪ כל אחד (עדות הנתבעת בעמ' 12, ש' 15 בפרוט').

בינתיים, עוד ביום 3.3.09, הוגש השיק לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. ביום 7.11.10 הגישה הנתבעת התנגדות ובקשה להארכת מועד להגשתה וביום 9.12.10 נקבע שהמועד להגשת ההתנגדות יוארך ותינתן לנתבעת רשות להתגונן.

טענות הצדדים

הנתבעת איננה כופרת בחוב בגינו משכה ומסרה את השיק אלא רק בתביעה להוסיף לסכום השיק את הוצאות התובעת בהליכים לגבייתו, משמע: בעיקר אגרות ושכר טרחת עו"ד. לטענת הנתבעת, ביום 2.3.09 היא הגיעה עם התובעת להסדר בדבר פירעון החוב, באותה עת טרם נפתח תיק ההוצאה לפועל ולפיכך לא היה כלל מקום לנקיטת הליכי ההוצאה לפועל.

לטענת התובעת, בפגישה אשר התקיימה ביום 2.3.09 הובהר לנתבעת שתנאי לכניסתו של הסדר לתשלום החוב לתוקף, הינו תשלום 1,500 ₪ במזומן ורק לאחר תשלום שכזה, יעוכבו הליכי ההוצאה לפועל. הנתבעת שילמה 1,500 ₪ במזומן רק ביום 4.3.09 והעבירה הודעה על כך לתובעת. הליכי ההוצאה לפועל נפתחו לפני התשלום ולכן אין בסיס לטענות הנתבעת.

מטעם התובעת הוגשת תצהירה של גב' חלבני רונית, עובדת מחלקת הגבייה בתובעת. מטעם הנתבעת הוגש תצהירה היא. המצהירים נחקרו על תצהיריהם והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

דיון

אין בין הצדדים מחלוקת על חובת הנתבעת בפירעון השיק, כאשר הנתבעת איננה מעלה כל טענה אודות נסיבות משיכתו ומסירתו זולת כרקע לטיעוניה. טענת הנתבעת הינה לכריתתו של הסדר לפירעון החוב נשוא השיק ביום 2.3.09 כאשר לשיטתה, במסגרת הסדר זה אסור היה לתובעת להגיש את השיק לביצוע ואין לה זכות להוצאות שהוציאה עקב זאת.

ראשית לכל, יש להבהיר את המצב העובדתי. בתצהירה, טוענת התובעת כי השיק הועבר לטיפול עורכי הדין עוד ביום 23.2.09 (סע' 5 בתצ' גב' חלבני). עם זאת, התובעת איננה טוענת לכל הוצאה שהוציאה בעצם העברת השיק לעורכי הדין או לכל מחויבות שלה כלפי עורכי הדין בעצם העברת השיק. גב' חלבני העידה שאיננה מודעת כלל להסדרי שכר הטרחה של התובעת עם פרקליטיה (עמ' 9, ש' 7 בפרוט'). בהעדר ראיה אחרת, נראה שנגרמו לתובעת הוצאות בגין ביצוע השיק רק מיום שנפתח תיק ההוצאה לפועל ולא קודם לכן. עוד טוענת התובעת כי השיק הועבר לביצוע ללשכת ההוצל"פ כבר ביום 1.3.09 (סע' 7 לתצ' גב' חלבני), אולם עדות גב' חלבני בעניין זה איננה אלא עדות מפי השמועה, ממידע שנמסר לה על ידי צד ג', שלכן איננה קבילה ואיננה בעלת משקל כלשהו. מאידך, אין מחלוקת כי על גבי השיק עצמו והבקשה לביצועו מוטבעת חותמת לשכת ההוצל"פ ולפיה נפתח התיק ביום 3.2.09. אם כך, נקודת המוצא לבירור הטענות הינה שרק ביום 3.3.09 נפתח תיק ההוצל"פ ורק בפתיחת התיק נשאה התובעת בהוצאות בגין זאת.

על רקע זה, יש לבחון אם הוכחה טענת הנתבעת להסדר שנכרת עוד ביום 2.3.09, טרם פתיחת תיק ההוצל"פ. המענה לשאלה זו מצוי בשני מישורים.

המישור הראשון הינו הרקע לפגישה שהתקיימה ביום 2.3.09. כפי שהתברר, את השיק מסרה הנתבעת ביום 23.10.08 כדי למנוע תפיסת נכסים על ידי נציגי התובעת. והנה, לא זו בלבד שהשיק חולל, מסתבר שמראש, בעת משיכת השיק, לא הייתה לנתבעת כל כוונה לפרוע את השיק (סע' 2 לתצ' הנתבעת; עמ' 9 ש' 19 בפרוט'). מסירת שיק בכוונה מראש שלא ייפרע איננה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב.

זאת ועוד, טוענת הנתבעת כי התכוונה לערוך בירורים ולהגיע להסדר עם התובעת. בפועל מאידך, אין בתצהיר הנתבעת ולו טענה לפעולות בהן נקטה מייד לאחר מסירת השיק. בפועל, הסתבר שהנתבעת ישבה בחיבוק ידיים, נזכרה לפנות לתובעת רק לאחר שקבלה מכתב התראה בינואר 2009 (סע' 4 לתצ' הנתבעת) ולבסוף הגיעה לפגישה במחלקת הגבייה רק ביום 2.3.09. לטענות הנתבעת על מאמצים שעשתה לפני כן – לא הוצגו כל ראיות תומכות.

ועוד. התברר כי אין זו הפעם הראשונה לה לנתבעת שהיא איננה פורעת שיק שמסרה לתובעת וזו נאלצה לנקוט הליכי גבייה גם ביחס לשיק נוסף, בסך של 1,014 ₪ מיום 10.4.08 (ת/1).

אם כך, עובר לפגישה ביום 2.3.09, ידעו נציגי התובעת כי בפניהם חייבת שאיננה מכבדת שיק שמשכה, שזו איננה הפעם הראשונה שהיא עושה כן וכי מאז חילול השיק חלפו למעלה מארבעה חודשים. אך סביר איפה שבמצב זה תסרב התובעת לעצור את הליכי הגבייה ולהתחייב במשהו כלפי הנתבעת בטרם יבוצע תשלום מקדמה במזומן. כך גם העידה גב' חלבני על הנוהג אצל התובעת שלא להגיע להסדר בלא תשלום על החשבון (עמ' 7, ש' 24 בפרוט') ועדותה סבירה בעיני בנסיבות אלו. מבחינת התובעת איפוא, לא הייתה כל סיבה לעצור את הליכי ההוצאה לפועל רק משום שהנתבעת הביעה נכונות לפרוע את החוב ביום 2.3.09 ובטרם יבוצע תשלום בפועל.

המישור השני הינו טענת הנתבעת לגבי תוכן הסיכום. הנתבעת הרי טוענת להסדר שנכרת ביום 2.3.09 לפירעון החוב בתשלומים. אם כך, לפי שיטה זו, מה סוכם לגבי סך החוב? ומה סוכם לגבי מספר התשלומים? התשובה לכך מצויה בסע' 12 לתצ' הנתבעת, שם היא מסבירה שהורתה לבנק לבצע 13 תשלומים של 700 ₪ שכן "לפי חשבונה" בכך יכוסה החוב. טענה זו של הנתבעת מקעקעת את טענתה לכריתת הסכם. תנאי יסודי לכריתתו של הסכם שכזה הינה הסכמה לגבי גובה החוב ומספר התשלומים לפירעונו. אם החליטה הנתבעת על דעת עצמה מה יהיה מספר התשלומים, אות הוא שסוגיה זו לא סוכמה ואם לא סוכמה – לא יתכן שנכרת הסכם.