החלטה
בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן ביום 6/3/12.
המדובר בהודעת תשלום קנס בגין עבירת חנייה שבוצעה ביום 29/5/11.
בגין בקשה להישפט, התיק הוגש ונקבע להקראה ביום 6/3/12 ,שעה 10:30.
ביום 20/2/12 הגיש אביו של הנאשם, מר תמיר אברהם, "בקשה למתן ארכה". בסעיף 1 לבקשה ביקש האב לייצגו בהליך דנן מאחר והנאשם חי בחו"ל (צירף יפוי כוח כללי). בסעיף 3 לבקשה ביקש אביו של הנאשם "ארכה סבירה" בכדי לאפשר לו "להתכונן למשפט" שכן לטענתו, כתב ההזמנה לדין הגיע אל הנתבע ביום 19/2/12.
בהחלטתי מיום 26/2/12 נעתרתי לאמור בסעיף 1 לבקשה הנ"ל, וכן דחיתי את הבקשה לדחיית הדיון.
ביום 6/3/12 ניתן פסק דין כנגד הנאשם, בהעדר התייצבות.
בקשה זו לביטול ועיכוב ביצוע פסק הדין שניתן, הוגשה ביום 23/4/12 על ידי אבי הנאשם וכוללת למעלה מ-50 עמודים (כולל נספחים). הבקשה מציינת טענות שונות לביטול פסק הדין בהתבסס על תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שאינן רלוואנטיות כלל להליך זה. המלל הרב שהוגש בבקשה לנושא זה הינו על כן מיותר ומכבד וכך הדבר באשר לבקשה להגשת "כתב הגנה", ככל שבהליך פלילי עסקינן.
המבקש עותר לביטול ע"מ לאפשר לו להעלות טענה שהינה במהותה, טענה להגנה מן הצדק ולטעון שהאכיפה המתבצעת ברחוב הינה "סלקטיבית", שכל מטרתה "לצוד" רכבים מזדמנים אל מול רכבים ועסקים של דיירים קבועים במקום.
לאחר עיון בבקשה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות , על כן לאמצאתי צורך להורות על הגשת תגובה מטעם המשיבה.
סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982, קובע כדלקמן:
(ח)נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע.
המבקש לא הציג סיבה מוצדקת לאי התייצבותו. המבקש ידע והיה עליו לדעת אודות דחיית בקשתו לדחיית מועד הדיון, אך הוא בחר לעשות דין לעצמו ולא להתייצב למועד שנקבע. בבקשת הדחייה הוא טען מלכתחילה כי הינו זקוק לשהות על מנת "להיערך" למשפט. לא מצאתי הצדקה בטענה ועובדה היא כי ידע להעלות בבקשה זו טענות למכביר. לו רצה את יומו, כל אשר היה מוטל עליו היה להתייצב בפועל לדיון, כנדרש. די בכך, לדחיית הבקשה.
למעלה מן הנדרש אציין כי הטענה לאכיפה בררנית נדונה בפסק הדין המנחה של בית המשפט העליון בע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור (פורסם בנבו, 2007), שם נקבע, בין היתר כי:
"כאשר הרשות מפעילה מדיניות אכיפה אשר מפלה בין פלוני לאלמוני על בסיס שיקולים זרים כגון דת, גזע או מין, או כאשר היא נוהגת במדיניות של אכיפה שרירותית, יהיה זה מוצדק, במקרים מסוימים, לבטל את כתב האישום מכוח דוקטרינת ההגנה על הצדק. יחד עם זאת, חשוב לזכור כי לא כל אכיפה חלקית הינה בהכרח אכיפה סלקטיבית פסולה".
מובו כי יש להבחין בין "אכיפה חלקית" לבין "אכיפה בררנית". אכיפה חלקית הינה פועל יוצא של משאבי האכיפה המוגבלים של הרשויות כאשר לא כל עבירה ולא כל עבריין 'יזכה' להיתפס.
המבקש צרף מכתבים השונים מטעמו לגורמים שונים, כולל גורמים בעיריית רחובות, באשר ל"ג'ונגל" ו"המערב הפרוע" שחל לטענתו בחניות של כולי עלמה בקטע הרחוב הרלבנטי. בכל אלה הוא הלין שהעדר האכיפה גורמת לחנייות רבות שלא כחוק. באם אכן קיימת בעיית חנייה כללית, שאינה מטופלת דיה ע"י הרשות כיאות, בידי המבקש כלים מגוונים לפנייה לערכאות ובעייה שכזו לא תוכרע בתיק שכזה. מכל מקום, קשה להבין הטרוניה שבפיו על כך שבוצעו הליכי אכיפה ובמסגרתם נרשם הדו"ח נשוא האישום, שעה שהמבקש בעצמו עתר רבות לעיריה להגברת האכיפה ברחוב זה.
בגזר הדין, ועל אף שהדיון התנהל במעמד צד אחדבגין העדר הופעה, לא מצאתי לאמץ את בקשת התביעה (בהתאם לפסיקת בהמ"ש העליון), להטלת כפל הקנס המקורי והסתפקתי בקנס שהוטל על ידי , תוך כדי ציון העובדה שבחרתי לעשות כן, לפנים משורת הדין.
לאור כל האמור, לא שוכנעתי כלל כי לנאשם ייגרם כל עיוות דין אם יוותר פסק הדין על כנו.
הבקשה נדחית ופסה"ד עומד בעינו.