עיריית פ"ת תפצה הולכת רגל אשר נפגעה מבור שהיה בכביש

התאונה:

התובעת, ילידת 1957, נפגעה - לטענתה - ביום 28.11.01, כאשר ירדה ממדרכה ברחוב אורלוב בפתח תקוה על מנת לחצות את הכביש. רגלה של התובעת נכנסה לבור שהיה בכביש, וכתוצאה מכך היא נפלה ונחבלה קשות. התובעת טוענת, כי הנתבעות אחראיות לנזקיה. הנתבעת 1, שהיתה אחראית על תחזוקת מקום התאונה, התרשלה באי תיקון המפגע. הנתבעת 2 היא המבטחת של הנתבעת 1.

הנכות הרפואית:

מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר משה ויסברוט, רופא אורטופד, אשר קבע, כי כתוצאה מהתאונה סובלת התובעת מנכות צמיתה בשיעור 10%. כמו כן קבע ד"ר ויסברוט, כי התובעת סבלה מנכות זמנית, כדלהלן:

מיום התאונה ועד ליום 31.3.02, נכות זמנית בשיעור 100%;

מיום 1.4.02 ועד ליום 31.7.02, נכות זמנית בשיעור 50%;

מיום 1.8.02 ועד ליום 31.10.02, נכות זמנית בשיעור 25%.

מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של ד"ר קובי לידור , מומחה לכירורגיה אורטופדית, אשר העמיד גם הוא, בסופו של דבר, את נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור 10%. ד"ר לידור לא התייחס בחוות דעתו לשאלת הנכות הזמנית.

הוכחת קרות התאונה:

התובעת העידה בתצהירה, כי ביום 28.11.01 הלכה "על מדרכה שנמצאת סמוך לתחנה המרכזית ברח' אורלוב בפ"ת" (סעיף 2.א. לתצהיר התובעת). כשרצתה לרדת מהמדרכה לצורך חציית הכביש נכנסה רגלה הימנית בבור שהיה בכביש, וכתוצאה מכך מעדה ונחבלה קשות ברגלה הימנית (סעיף 2.ב. לתצהיר).  בחקירתה הנגדית הוסיפה וציינה התובעת, מהו המקום המדוייק בו ארעה התאונה, צמוד לתחנה המרכזית מול חנות "בר-כל" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 15-23). בהמשך חזרה התובעת על גירסתה, כי נפלה בגלל הבור (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 10).

יצויין, כי אכן בשנת 2003 ביצעה הנתבעת סלילה מחודשת של הכביש במקום, כפי שהעיד מר בוריס גוניצקי, מהנדס מחלקת כבישים ותשתיות של הנתבעת 1, בתצהירו (סעיף 3 לתצהיר).

התובעת הגיעה לחדר מיון ביום התאונה בשעות אחה"צ. התובעת צירפה כנספח ב לתצהירה את תיק חדר המיון. שם מצויין בסעיף "תלונות ותולדות המחלה", כי התובעת נפלה באותו יום בבור. הדברים נכתבו מפיה של התובעת.

בזמן התאונה היתה התובעת לבדה, ואיש מבני משפחתה או ממכריה לא התלווה אליה. אמנם היו עדים ברחוב לתאונה, כפי שאישרה התובעת (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 16-17), אך בעובדה שעדים אלו, שאינם מוכרים לתובעת, לא התייצבו להעיד מטעמה, אין כדי לגרוע מעדותה של התובעת עצמה. בנסיבות המקרה, כשאדם נופל בעת לכתו ברחוב, קשה לקבל את טענת ב"כ הנתבעות, כי מיד בעת הנפילה היה על התובעת לבקש מאותם עדים את פרטיהם לצורך הזמנתם לעדות. אדם מבוגר הנופל ברחוב, סביר להניח שהוא נסער ומבוהל כתוצאה מכך, ואף מרגיש השפלה כלשהי. אין הוא חושב מיד באותה עת על תביעה עתידית. בנסיבות אלו, קשה לצפות ממנו, כי יפנה לעוברים ושבים ויבקש את פרטיהם לשם הזמנתם לעדות.

לאור האמור, אני מקבל את גירסתה של התובעת בנוגע לנסיבות התאונה. גירסתה של התובעת זוכה לתימוכין הן מעדותו של מר גוניצקי, כאמור לעיל, והן מהדברים שאמרה בבית החולים, בעת שהגיע לשם מספר שעות לאחר מכן, דברים שמצאו את ביטויים בתעודת חדר המיון.

החבות:

בהתאם להוראות סעיף 235 לפקודת העיריות, מוטלת על הנתבעת 1 החובה למנוע ולהסיר מכשולים ברחובות שבתחום שיפוטה. בע"א 176/59, עיריית תל אביב-יפו נ' ראש חודש, פד"י טז(1)301, 304, נקבע כי מדובר בתפקיד שהעירייה מחוייבת למלאו, ולפיכך בכל מקום שקיים פגם כלשהו בדרך ציבורית שבתחומי העירייה, אשר מהווים סכנה למשתמשים בדרך, תהיה העירייה חייבת כלפיהם לנקוט באמצעי זהירות סבירים על מנת להרחיק את המפגע. בהמשכו של פסק דין זה נאמר ע"י כב' השופט (כתארו אז) אגרנט: "נוכח אפיו זה של התפקיד האמור, מחייב ההגיון לקבוע כי, מקום שקיימים שקע, בור או פגם אחר בכביש הציבורי שבתחומי העיריה, אשר מהווים סכנה למשתמשים בו, תהא העיריה חייבת כלפיהם לנקוט אמצעי זהירות סבירים" (עמ' 305 לפסה"ד). על עירייה מוטלת החובה לדאוג לתקינות הרחובות שבתחום שיפוטה. קיומו של מפגע ברחוב מהווה סכנה למשתמשים ברחוב, והעירייה יכולה לצפות באופן סביר לנפילתם של עוברים ושבים כתוצאה ממפגע זה. לפיכך קיימת חובת זהירות של העירייה כלפיהם, ובמסגרתה עליה לדאוג לסילוק המפגע. משנפגע מישהו כתוצאה מאותו מפגע, על העירייה, שנמנעה מסילוק המפגע, לפצות את הנפגע בגין נזקיו. יצויין, כי התובעת אינה גרה בסמיכות למקום התאונה, ולא נהגה לעבור במקום בתדירות גבוהה (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 6-12). לדבריה של התובעת הגיע לשם באופן יוצא דופן כדי לקנות משהו (עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 10). העולה מכך, שהמקום לא היה מוכר לתובעת. ממילא, לא ניתן היה לצפות מהתובעת, שתכיר את המפגע ותזהר ממנו. המקרה דנן שונה מהמקרה שנדון בע"א (י-ם) 4434/97, כהן נ' עיריית רמת גן, תק-מח 98(1), 1213, אשר נזכר בסיכומי ב"כ הנתבעות. שם היה מדובר במפגע קל ביותר, בעוד שבמקרה שבפנינו היה מדובר במפגע קשה יותר, שאותו היה על הנתבעת 1 לתקן בהקדם. נראה, איפוא, כי בנסיבות המקרה, ולאור אופי המפגע ואופן קרות התאונה, יש לקבוע, כי הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, וכתוצאה מכך ארעה התאונה. לכן היא אחראית לנזק שנגרם לתובעת.

באשר לטענה בדבר קיומו של אשם תורם, נאמר בע"א 2004/92, עירית קרית אונו נ' מנחם שחם, תק-על 95(1), 1011, בנוגע למקרה דומה:

"בא-כוח העירייה מעלה טענת אשם תורם מצד המשיב, שהיה לו להתבונן בדרך שהוא הולך בה, מה גם שהיתה חשיכה במקום. בית משפט קמא דחה טענה זו, באומרו:

'אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם, ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה'.