עיריית יהוד מונסון נ' גולדמן

פסק דין

הליך זה החל בתביעה שהוגשה ע"י התובעת כנגד הנתבע, לבית המשפט המחוזי מרכז על סך 2.5 מיליון ₪ לצרכי אגרה, בגין חובות ארנונה, ביוב, אשפה, שילוט ומים של חברת פי.אי.ה. מלונות ישראל בע"מ (להלן: "החברה").

הנתבע הינו מנהלה של החברה ובמועד הגשת התביעה היה בעל מניות יחיד של החברה (להלן: "הנתבע").

החברה החזיקה בבית מלון ברח' דרך החורש 4 ביהוד בתחום שיפוטה של התובעת.

נכון ליום 19.8.09, חובות החברה בגין אי תשלום ארנונה כללית, אגרות ביוב ואגרת פינוי אשפה, אגרת שילוט ומים, עמדו לטענת התובעת, על סך כולל של 4,399,770 ₪.

החובות נוצרו לטענת התובעת, בתקופה שבין יום 1.6.02 ועד ליום 1.1.06.

לטענת התובעת בכתב התביעה, כל ניסיונות התובעת לגבות את החובות מן החברה עד למועד הגשת התביעה, העלו חרס.

טענות התובעת

בתאריך 28.12.06 הוגשה כנגד החברה תביעה לפירוק וביום 12.3.07 ניתן כנגד החברה צו פירוק במסגרת תיק פש"ר 1008/07 בבית משפט המחוזי בתל אביב.

התובעת טענה כי חרף פעולות הגביה בהן נקטה כנגד החברה בנוגע לחוב נשוא כתב התביעה, לא נפרע החוב ע"י החברה והליכי הגבייה לא העלו דבר, בנסיבות בהן החברה נותרה ללא נכסים ו/או כספים (סעיף 13 לכתב התביעה המקורי).

התובעת טענה כי חבות הנתבע נובעת מכך כי הנתבע עצמו החזיק בפועל בנכס בתקופה בה נוצר החוב באופן עצמאי ו/או ביחד עם החברה ולפיכך חלה עליו החובה לשלם את החוב.

בנוסף טענה התובעת כי הנתבע ניהל והפעיל בתקופה הרלוונטית את בית המלון בנכס, המלון היה בשליטתו המוחלטת והבלעדית של הנתבע ופעל תחת ניהולו המלא וממילא היה הנתבע בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס והחב בתשלומים המוניציפאליים בגינו.

לחלופין, טענה התובעת כי יש לבצע הרמת מסך, התובעת טענה כי הנתבע עשה שימוש לרעה בישותה המשפטית של החברה וגרם לכך שהחברה תהיה חסרת כל הון עצמי ונכסים ממשיים.

בנוסף טענה התובעת בסעיף 21 לכתב התביעה המקורי, כי הנתבע רוקן את החברה מכל נכסיה ועשה להברחתם מהישג ידם של נושיה השונים, ככל הנראה לכיסו ו/או לכיסו של מי מטעמו.

התובעת טוענת עוד כי התברר לה כי בשנת 2005 וככל הנראה אף הרבה קודם לכן, היה ברור לנתבע כי אין באפשרות החברה לשלם את חובותיה לנושיה, ולפיכך משך תקופה ארוכה, עשה הנתבע הכל על מנת לדחות את התשלומים השונים ולרוקן את החברה מתוכן.

עוד טוענת התובעת, כי הנתבע עשה בכספי החברה כבשלו וזאת אף לאחר שניתן כנגד החברה צו פירוק, ועשה שימוש בכספים של החברה.

בנוסף טענה התובעת כי הנתבע השכיר בשלב מסוים חלק מהנכס בשכירות משנה לשוכרי משנה שונים וגבה מהם כספים עבור תשלום חלקם היחסי בדמי הארנונה, אולם לא העביר את הכספים לעירייה.

טענה נוספת שהעלתה התובעת הינה כי התובעת רשאית לחייב את הנתבע כבעל שליטה בתאגיד, לשלם חוב ארנונה סופי של התאגיד בגין החזקת נכס מסחרי שאינו משמש למגורים, בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים למשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדיי התקציב) התשנ"ג-1992 (להלן:"חוק ההסדרים") וזאת אם התקיימו הנסיבות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה או אחת מהן.

טענות הנתבע

הנתבע טען בכתב הגנתו לתביעה המקורית כי החיובים אשר נולדו לפני 13.1.03 דינם להדחות מחמת התיישנות.