עיריית יבנה נ' רום אמירה ורום

פסק דין

בשנת 2007 ערכה המשיבה מדידות בנכס שבבעלות המשיבים (בית דו משפחתי צמוד קרקע) ומצאה כי לא מחויב בארנונה שיטחו של מה שנראה כמרתף של הבית. העירייה, המערערת, סברה שהשטח אינו עולה בקנה אחד עם הגדרת מרתף ולפיכך יש לחייב את המשיבים בתשלום ארנונה בגינו.

נשלחה למשיבים דרישה לתשלום הארנונה בגין אותו שטח והם ערכו עליה השגה. ההשגה נדחתה והמשיבים הגישו ערר. וועדת הערר החליטה שלנוכח העובדה שלשכן הצמוד הוכר השטח כמרתף ממליצה וועדת הערר לקבל את הערר ולהכיר בשטח המשיבים כמרתף.

מכאן הערעור.

טענת הערעור המרכזית היא שהמרתף בבית המשיבים אינו עונה על הגדרת מרתף לפי התב"ע החלה כעת. ההגדרה שבתב"ע קובעת שמרתף היא בניה במתכונת מסוימת שאין לה יציאה חיצונית אלא היציאה היא מן המרתף אל המבנה פנימה.

אכן התב"ע החלה כעת (תב"ע משנת 96) ערה לכך שהתב"ע הקודמת אפשרה בניית מרתף שיש בו יציאה חיצונית. אלא שהמערערת טוענת שהמשיבים לא ביקשו היתר לבנות מרתף עם יציאה חיצונית וממילא המרתף שבנו בפועל איננו בגדר בניה מאושרת. התב"ע החדשה אומרת שמרתף שנבנה בהתאם לתב"ע הקודמת יהיה פטור מארנונה, אם הוא מרתף מאושר. לפי הטענה המרתף דנן לא אושר.

המשיבים מאשרים שאכן הקימו את המרתף בניגוד לאמור בהיתר הבנייה אבל מאוחר יותר בשנת 1988 (בעת שהתב"ע הקודמת הייתה עדיין בתוקף) הגישו תוכנית שינויים והתוכנית אושרה. לכן המרתף שלהם הוא בגדר מרתף שאושר ויש לפוטרו מארנונה.

המשיבים הציגו מסמך שנחזה כבקשה להיתר בניה שהוגשה ב-17.10.88. הבקשה משקפת את המרתף כפי שתצורתו היום. על הבקשה שירבט מאן דהוא אמירה: "…תואם לקיים בפועל 5.12.88". המשיבים גם צרפו לכתב התשובה מסמך שהוא מכתב של הוועדה לתכנון ובנייה המאשר כי ביום 30.11.88 נדונה בקשת המשיבים בוועדה לתכנון ובנייה והבקשה אושרה וכי לצורך הוצאת היתר נדרש לקיים שלושה תנאים שאחד מהם הוא: "להראות בחזית מערבית מדרגות כניסה למרתף". המשיבים סבורים שהרישום "תואם לקיים בפועל 5.12.88" הוא האישור לכך ששלושת התנאים הנדרשים קוימו. מכאן שתוכנית השינויים שלהם זכתה לאישור מלא.

על יסוד הטיעונים שנשמעו לפני הוריתי למערערת לבדוק את תיק הבניין ולברר אם נמצאים בו מסמכים שיכולים לתרום לבירור המחלוקת העובדתית; קרא, בירור השאלה האם המרתף ותוכנית השינויים שלו אושרו.

ביום 3.2.10 שלחה ב"כ המערערת הודעה לבית המשפט האומרת כי בדיקה ועיון בתיק הבניין מגלה שהמשיבים אכן התחילו בתהליך אישור הנכס עם יציאה חיצונית בלבד אולם התהליך לא הושלם. המערערת מאשרת כי ביום 4.12.88 נדונה תוכנית השינויים בוועדה המקומית והתוכנית אושרה ונקבע בהודעת האישור כי לצורך הוצאת היתר דרוש ראשית להראות שבחזית המערבית מדרגות כניסה למרתף; שנית למלא פרטי עורכי הבקשה בתיר צהוב ושלישית להגיש חתימת שכן. אין אינדיקציה בתיק הבניין ששלושת התנאים קוימו ולכן אין למרתף אישור סופי.

אני סבור שאין סיבה להתערב בהחלטת וועדת הערר. אמנם החלטת הוועדה מיסדת עצמה על כך שאין להפלות בין המשיבים לבין שכנם לבית הדו משפחתי. אולם, לדעתי מגולמת בהחלטה זו גם התרשמות וועדת הערר שהמשיבים כמו שכנם בנו את אותו סוג של מרתף וככל שהדבר הצריך אישור, אישור כזה ניתן.

יתר על כן, מן המסמכים שהוצגו אפשר להיווכח באופן נחרץ כי תוכנית השינויים אושרה. עצם האישור של תוכנית השינויים מוציא את הבניה מגדר בניה חורגת מן ההיתר. אמנם לא נמצא מסמך שהוא היתר בניה על פי תוכנית השינויים אך ספק בעיני אם היה עוד צורך להוציא היתר כזה. הרי תוכנית השינויים הוגשה אחרי שהבניה בוצעה. המשיבים נזקקו רק לאישור הבניה ולאו דווקא לקבלת היתר לבניה נוספת.

מכל מקום שלושת הדרישות שהוועדה המקומית הציבה לפני המשיבים הן דרישות טכניות. אחת מהן ("להראות בחזית המערבית מדרגות כניסה") ככל הנראה בוצעה ועל כך מעיד האישור מדצמבר 1988. השנייה הוספת חתימה של עורך התוכנית על תוכנית השינויים היא מהלך טכני נעדר חשיבות. גם חתימת השכן מן הסתם לא הייתה קשה להשגה שהרי השכן עצמו נדרש לחתימת המשיבים לעניין המרתף שלו.

גם אם יש אי בהירות כלשהי לגבי השלמת תהליך הוצאת ההיתר לפי תוכנית השינויים הדבר נוגע להתרחשויות של לפני שני עשורים כמעט ובנדון זה קשה לסמוך על "תיק הבניין". נראה בעיני סביר יותר שהמשיבים עמדו בדרישות מאשר שלא עמדו בכך.

הפועל היוצא הוא שהמשיבים הקימו מרתף שקיבל אישור ומאחר שעל פי התב"ע אין לחייב מרתף מאושר בארנונה נראה שאין יסוד לדרישה הגלומה בערעור זה.

הערעור נדחה ללא חיוב בהוצאות.

ניתן היום, כ"ג שבט תש"ע, 07 פברואר 2010, בהעדר הצדדים.