עיריית חולון נ' עטיה

פסק דין

1.בפני ערעור על הכרעת דינו של ביהמ"ש לעניינים מקומיים בחולון (כב' השופט עזריה אלקלעי) מיום 19/9/11 בת.פ. 673/08 בו זיכה ביהמ"ש את המשיבה מחמת הספק.

2.בכתב האישום אשר הוגש נגד המשיבה ומר נתנוב נתנאל (להלן: "נתנוב"), הם הואשמו בכך שהם בנו ו/או השתמשו במקרקעין ברחוב יטבתה 10 חולון. גוש 7127 חלקה 166/3 (להלן: "המקרקעין") בשנת 2007 ללא היתר בניגוד לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק") בכך ש:

א)הפכו מבנה המיועד לשמש חנות למבנה מגורים.

ב)בעורף בנו מרפסת פתוחה.

ג)בנו גדר מבלוקים שלא בגבולות החלקה ובכך צרפו לשימושם חלק מחלקה אחרת שנמצאת בבעלות מנהל מקרקעי ישראל.

כתב האישום ייחס לנאשמים עבירה לפי סעיף 145 ו- 204 לחוק וכן עבירה על תקנות התכנון והבניה (עבודות ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז – 1967.

ביום 29/11/10 הורשע נתנוב במיוחס לו והוטלו עליו קנס כספי וכן צו להריסה ולהתאמה להיתר.

בימ"ש קיים ישיבת הוכחות בעניינה של המשיבה ביום 19/9/11, שבסופה זיכה את המשיבה מחמת הספק.

ביהמ"ש שמע את עדותו של מודד העירייה בתקופה הרלוונטית, את עדותה של המפקחת מטעם המערערת ואת עדותה של המשיבה.

כב' השופט הנכבד בהכרעת הדין ציין, כי מהעדויות עלה, שהעבודות אכן בוצעה בשנת 2007. המשיבה היתה אז רשומה בספרי העירייה כמחזיקה בנכס. הסכם המכירה ביחס לנכס (אשר נמכר למר נתנוב) נחתם רק ביום 15/7/07 כאשר בחוזה נקבע, כי החזקה בחנות תימסר לקונה ביום 1/8/07, והנכס הועבר ע"ש נתנוב בלשכת רישום המקרקעין רק בשנת 2008.

על כן, חל סעיף 208 לחוק, אשר מטיל אחריות על בעל מקרקעין לעבודות שבוצעו בנכס.

כב' השופט ציין, כי מהעדויות עלה "ולפחות במידה שיש בה כדי להטיל ספק סביר בלבי, כי, הנאשמת 1, חרף היותה רשומה כבעלים של הנכס וכמחזיקה בספרי העירייה, לא ידעה ולא היתה מעורבת בכל צורה שהיא, בביצוע עבודות שבוצעו על ידי הנאשם 2, כפי שהודה בעצמו בבית המשפט).

נראה לי כי הנאשמת 1 לא גילתה עניין רב בהליכים הפורמליים הכרוכים בהעברת הנכס משמה על שם הנאשם 2, וכי לא הקפידה על עריכת חוזה במועד, אולם רשלנותה זו ומחדלה, אינם אמורים לגרום להרשעתה בעבירת בניה, כאשר האמנתי כי היא אינה מעורבת בביצוע העבירה".

3.תמצית טענות המערערת:

על פי סעיף 208 (ב), קיימת הגנה לבעל המקרקעין (בענייננו) כאשר הוא מוכיח שני דברים:

(1)העבירה נעברה שלא בידיעתו.

(2)הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראת החוק והתקנות בכל הנוגע לעבירה הנדונה.

עסקינן בתנאים מצטברים, ועל כן, ידיעתה של המשיבה על טענות העירייה בצירוף רשלנותה ומחדלה בטיפול בנושא, בעריכת החוזה ובהעברת הנכס – די בהם כדי להרשיע אותה במיוחס לה בכתב האישום.

4.המשיבה נסמכת בטענותיה על פסק דינו של בימ"ש קמא ומדגישה כי לא היתה מעורבת כלל ועיקר בנכס בתקופה הרלוונטית.