עילי ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

החלטה

התובעים (המשיבים 1 – 2, להלן: "המשיבים"), רכשו, על פי חוזה רכישה שנערך ונחתם ביום 10.5.1991 (להלן: "חוזה הרכישה"), מחברת ב.ש. שגב בנין ופיתוח, היא הנתבעת 4 בתביעה (להלן: "החברה"), יחידת מגורים אחת בבית דו-משפחתי (להלן: "הבית"), הנמצאת ברחוב הברכות 22 בעתלית ובנויה על חלקה 28 בגוש 11415 – לשעבר (כפי הכתוב בחוזה) מגרש מס' 4 בחלקה 16 בגוש 10562 (להלן: "הדירה").

המבקשים (הם הנתבעים 5 – 6 בתביעה), הינם בעליה ומנהליה של החברה, אשר נמחקה ואינה קיימת עוד. על פי חוזה הרכישה, ערבו המבקשים לכל התחייבויות החברה על פי החוזה, תוך שנקבע בו, כי הערבות "תהיה בתוקף עד למסירת החזקה בדירה לידי הקונה".

בתביעה שהוגשה בתיק זה עותרים המשיבים למתן פסק דין הצהרתי, אשר יצהיר כי תכנית פרצלציה שנערכה ואושרה לגבי המגרש עליו בנוי הבית, בו רכשו המשיבים את הדירה, בטלה ומבוטלת וכן להוצאת צו עשה, אשר יחייב את המשיבים להכין תכנית פרצלציה חדשה, אשר תתאם את השטח עליו בנויה הדירה, על פי האמור בחוזה הרכישה, ולסעדים נלווים נוספים.

כל זאת – לאחר שכאשר ביקשו המשיבים, לטענתם - בשנת 2004, לברר מדוע טרם נרשמו זכויותיהם בדירה התברר להם, לטענתם (לאחר שביום 25.4.2004 קיבלו תשובה לפנייתם, אל מינהל מקרקעי ישראל), כי אין התאמה בין גבולות המגרש המפורט בתב"ע המאושרת, על פיה נבנה הבית ובין הגבולות על פי תכנית הפרצלציה שנעשתה למגרש.

בבקשה זו אשר לפניי, טוענים המבקשים, כי יש לסלק את התביעה נגדם על הסף, מחמת שני נימוקים חלופיים.

האחד – ההגבלה על ערבותם, על פי הם ערבים להתחייבויות החברה רק עד מסירת החזקה בדירה למשיבים. לטענתם – משנמסרה החזקה – פגה ערבותם ועילה אחרת לאחריותם לא פורטה בכתב התביעה.

השני – התיישנות עילת התביעה נגדם, לאור כך שחוזה הרכישה נחתם בשנת 1991 ואילו התביעה הוגשה רק ביום 23.12.2010.

דין הבקשה דחיה.

הגבלת ערבותם של המבקשים –

כאמור לעיל, אין חולק שערבותם של המשיבים הוגבלה עד למסירה החזקה בדירה למשיבים. אלא, שלכאורה, יש גם מקום לטענת המשיבים, לפיה מסירת החזקה בדירה היא מסירת החזקה גם במגרש עליו היא בנויה, כאמור בחוזה הרכישה. המגרש עליו בנוי הבית מוגדר בחוזה הרכישה כ: "מגרש מס' 4 בחלקה 16 בגוש 10562 בשטח של 642 מ"ר בגבעת לוריא בעתלית" ואילו "הדירה" מוגדרת כ"דירה בת 5 חדרים...המתוארים בתשריט המצורף לחוזה זה כנספח א'", כאשר בתשריט מסומן גם המגרש, מה גם שנטען, כי על פי חוק המקרקעין לא ניתן להפריד בין המחוברים ובין המקרקעין עליהם הם בנויים.

לפיכך, לכאורה, התחייבות למסירת היחידה הינה התחייבות למסירה הדירה, על המגרש עליו היא בנויה, כמתואר בחוזה הרכישה.

המשיבים טוענים, כי התחייבותם הוגבלה, למעשה, להשלמת הבניה של הדירה (מאחר שהיא נמכרה למשיבים בטרם הושלמה הבניה), הא ותו לא וכי כך יש לפרש את ההתחייבות ולכך אין כל רלבנטיות לגודל המגרש או לגבולותיו.

טענה זו הינה טענה הנוגעת לפרשנות האמור בחוזה הרכישה ולא ניתן להכריע בה בשלב מקדמי זה, ללא שמיעת ראיות בתיק.

משכך, אין מקום לסילוק התביעה על הסף, מטעם זה.

טענת ההתיישנות –

המשיבים טוענים בתביעתם, כי ההבדל הקיים בין שתי התכניות, בשטח המגרש ובגבולותיו, נודע להם רק בשנת 2004. מאחר שסילוק על הסף נקבע על פי האמור בכתב התביעה (וממילא טענתם זו לא נסתרה, בשלב זה), ומאחר שהתביעה הוגשה בשנת 2010, היינו – בטרם עברו 7 שנים מהמועד הנ"ל, גם דין טענת ההתיישנות להידחות, לפחות בשלב זה.

לאור האמור לעיל אני דוחה את הבקשה על שני ראשיה. למען הסר ספק מובהר, כי אין בדחיית בקשה זו, כדי למנוע מהמבקשים לטעון טענותיהם אלה בסיכומים בתיק העיקרי, ככל שאמנם יהיה לכך מקום.

בהוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪ יחוייב הצד שנגדו תוכרע התביעה נגד המבקשים.

המשיבים טענו בתגובתם כי לאור טענות שהועלו ע"י הנתבעת 7 בכתב הגנתה ובתביעתה שכנגד, בדעתם להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה.