עידו סמואל נ' מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (כב' השופטים י' אברהם, י' בן-חמו ו- ג' אזולאי) מיום 18.5.2017 בעת"א 49769-04-17 אשר קיבל את עתירת המשיבה נגד החלטת ועדת השחרורים מיום 23.4.2017 להורות על שחרורו המוקדם של המבקש ממאסר.

1. המבקש מרצה עונש מאסר בן 7 שנים שנגזר עליו בגין הרשעתו בביצוע עבירות מרמה ואלימות במסגרת ת"פ 53286-07-10 (להלן: התיק הראשון) ות"פ 38715-06-11. במסגרת התיק הראשון הורשע המבקש בכך ששלח ידו בכספים שהופקדו בחשבונות בנק בניהולו תוך העברת דיווחים כוזבים ללקוחותיו וגרם להם להפסדים בסך 6 מיליון שקלים. בגין הרשעה זו נגזרו על המבקש 7.5 שנות מאסר בפועל, תשלום פיצויים בסך 2.5 מיליון ש"ח ותשלום קנס בסך של 50,000 ש"ח. עוד נקבע כי על המבקש לשלם את הפיצוי עד ליום 1.1.2015. במסגרת גזר הדין מיום 14.1.2014, פסק בית המשפט השלום (ת"פ 38715-06-11) כי המבקש ירצה שישה חודשי מאסר נוספים, כאשר מחציתם ירוצו בחופף לעונש שהושת עליו במסגרת התיק הראשון. ערעור שהגיש המבקש על פסק הדין בתיק הראשון התקבל בחלקו והוחלט להפחית מעונש המאסר שנגזר עליו ולבטל את הקנס שנקבע כי עליו לשלם (ע"פ 4190/13 סמואל נ' מדינת ישראל (18.11.2014)).

2. במהלך מאסרו פנה המבקש מספר פעמים אל המרכז לגביית קנסות (להלן: המרכז) בבקשה שיאפשר לו לדחות את תשלום הפיצוי למועד שלאחר שחרורו. עוד ביקש המבקש לבטל את הפרשי ההצמדה ואת ריבית הפיגורים שנתווספו לפיצוי בשל כך שלא שילם אותו במועד ולפרוס אותו לתשלומים חודשיים נמוכים. פנייתו הראשונה של המבקש אל המרכז הועברה בשלהי חודש פברואר 2015 (לאחר שכבר חלף המועד לתשלום החוב), בצירוף מכתב מהעובדת הסוציאלית בבית הסוהר שבו שהה באותה העת. ביום 20.5.2015 הודיע המרכז למבקש כי על מנת לטפל בבקשתו עליו לחתום על תצהיר ולצרף מסמכים תומכים. לאחר השלמת הנדרש, הודיע המרכז למבקש ביום 18.8.2015 כי אינו מוסמך לבטל את הפרשי ההצמדה והריבית שנתווספו לסכום הפיצוי, אך איפשר את פריסת החוב בכפוף לביצוע תשלום ראשון בסך 1,000,000 ש"ח עד ליום 18.9.2015. בעקבות החלטת המרכז פנה המבקש אל בית המשפט שגזר את עונשו בבקשה לבטל את הפרשי ההצמדה והריבית ולפרוס את סכום הפיצוי וביום 24.11.2015 דחה בית המשפט את הבקשה. משכך הגיש המבקש למרכז שני מכתבי ערעור על החלטתו מיום 18.8.2015. ביום 4.5.2016 נענה המבקש על ידי המרכז כי מכתביו האחרונים הוגשו ללא מסמכים תומכים ומשכך עליו להגיש בקשה חדשה לפריסת החוב. בקשה כזו הוגשה על ידי המבקש בחודש יוני 2016 והתקבלה בחלקה ביום 25.8.2016. בהחלטתו שב המרכז והבהיר כי אינו מוסמך לבטל את הפרשי ההצמדה והריבית שנתווספו לפיצוי, אך קבע כי המבקש רשאי לשלם את הפיצוי בתוך 11 חודשים מיום 24.9.2016. המבקש לא עמד בתנאי ההחלטה האמורה ולא שילם סכומים כלשהם על חשבון הפיצוי.

3. עוד בטרם שנפתחו ההליכים הפליליים נגד המבקש, ניתן בשנת 2009 צו לכינוס נכסיו בשל חובות אזרחיים לנושים שונים (להלן:צו הכינוס הראשון), אך צו זה בוטל בחודש יוני 2012 בשל התנהלות חסרת תום לב מצד המבקש וחוסר שיתוף פעולה עם המנהל המיוחד שמונה לכינוס נכסיו באותו הליך. בחודש יוני 2016 הגיש אחד מנושיו של המבקש בקשה לבית המשפט המחוזי בירושלים להכריז עליו כפושט רגל. במסגרת בקשה זו, ניתן ביום 15.11.2016 צו נוסף לכינוס נכסיו של המבקש (להלן: צו הכינוס הנוסף) ונקבע כי עד לדיון שעתיד להתקיים ביום 13.11.2017 בבקשה להכריז על המבקש כפושט רגל, עליו לשלם בכל חודש 500 ש"ח לקופת הכינוס. יצוין כי מאז שניתן צו הכינוס הנוסף מקפיד המבקש לבצע תשלומים אלו כסדרם.

4. במקביל להליכים אלו, הגיש המבקש לוועדת השחרורים (להלן:הוועדה) בקשה לשחרור מוקדם. בהחלטת הוועדה מיום 23.4.2017 נקבע כי על סמך המידע שהונח לפניה מגורמי הטיפול השונים עולה כי חל שינוי משמעותי בדפוסי חשיבתו והתנהגותו של המבקש. עוד קבעה הוועדה כי בתכנית השיקום שהוגשה מטעם הרשות לשיקום האסיר יש כדי לאיין את מסוכנותו של המבקש לציבור וכי אין לייחס משקל של ממש למידע המודיעיני בעניינו שכן לא מדובר במידע מהתקופה האחרונה. הוועדה לא קיבלה את טענת בא כוח היועץ המשפטי לממשלה לפיה אין להורות על שחרורו המוקדם של המבקש משום שלא שילם את הפיצוי שנגזר עליו ולעניין זה קבעה הוועדה כי בשים לב להליך השיקום המשמעותי שעבר ולהתנהלותו החיובית של המבקש בכלא, אין בשיקול זה כדי למנוע את שחרורו המוקדם. זאת בפרט לאחר שהתחייב להעביר כל סכום שיפסק לטובתו בתביעה נזיקית שאותה הגיש לטובת פרעון הפיצוי. עוד ציינה הוועדה כי הליך פשיטת הרגל הנוכחי שבו מצוי המבקש לא נפתח לבקשתו או מיוזמתו ואין לייחס לו חוסר תום לב בהקשר זה. מטעמים אלו כולם סברה הוועדה כי יש לשחרר את המבקש שחרור מוקדם בכפוף לתנאים מגבילים שאותם ציינה.  

5. המדינה עתרה נגד החלטת הוועדה לבית המשפט קמא אשר קיבל את העתירה וביטל את החלטת הוועדה. בית המשפט קמא קבע כי השאלה העיקרית שבמחלוקת היא - האם נהג המבקש בתום לב והוכיח שעשה מאמצים כנים לשלם את הפיצויים שבהם חויב. בניגוד לוועדה קבע בית המשפט קמא כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה. בית המשפט קמא קבע כי המבקש לא הפקיד סכום כלשהו, ולו סמלי וראשוני, על חשבון הפיצוי. זאת, כך נקבע, חרף העובדה שבמשך תקופה ארוכה לא היה מצוי בהליכי פשיטת רגל ואישר כי היה באפשרותו לשלם ולו באופן חלקי את חובותיו. כמו כן קבע בית המשפט קמא כי המבקש פנה לראשונה אל המרכז בשלב מאוחר ולאחר שכבר חלף המועד לתשלום הפיצוי, ואף לא עמד בתנאים שנקבעו בהחלטותיו. בית המשפט קמא קבע עוד שחוסר תום ליבו של המבקש נלמד מהמידע המודיעיני שהוצג לוועדה ממנו עולה כי הוא גייס כספים בסכום לא מבוטל לאחר שנעצר בסוף שנת 2013, אך בחר להשתמש בו לצרכים שליליים. כמו כן נקבע כי ניתן ללמוד על חוסר תום ליבו של המבקש מההתנהלות שהובילה לביטול צו הכינוס הראשון בעניינו. בנוסף על כך הסתייג בית המשפט מההבחנה שערכה הוועדה בין הליך פשיטת רגל לבקשת חייב לבין הליך פשיטת רגל לבקשת נושה ואף ציין כי היא שגתה בנוגע לסכום הפיצוי שנפסק כי עליו לשלם. מטעמים אלו קבע בית המשפט קמא כי המבקש לא עשה מאמץ כן לשלם את הפיצוי שנפסק לחובתו וכי נוכח טיב העבירות שביצע וחומרתן לא היה מקום להורות על שחרורו המוקדם.

6. בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי עניינו מעלה מספר שאלות עקרוניות הדורשות את התייחסות בית המשפט וביניהן, האם אסיר העומד בכל התנאים הנדרשים לשחרור מוקדם לא ראוי להשתחרר אך בשל העובדה שלא שילם פיצוי שהושת עליו וחרף מאמציו לשלם פיצוי זה; האם בבואה להכריע בבקשה לשחררו מוקדם של אסיר המצוי בהליכי פשיטת רגיל על ועדת השחרורים להבחין בין הליך פשיטת רגל שנפתח לבקשת האסיר להליך פשיטת רגל שנפתח ביוזמת נושה; ומה המשקל שיש לתת להחלטות המרכז לגביית קנסות לעומת החלטות שיפוטיות ביחס ליכולתו של חייב לשלם את חובותיו. לגופו של עניין טוען המבקש כי לא היה מקום לבטל את החלטת ועדת השחרורים. לטענתו הוא עבר הליך שיקומי משמעותי ומעמיק ובניגוד לקביעת בית המשפט קמא, הוא עשה מאמצים כנים לשלם את הפיצוי שנפסק לחובתו. המבקש טוען בהקשר זה כי בניגוד לאמור בפסק דינו של בית המשפט קמא, הוא פנה למרכז לגביית קנסות בבקשה לעכב את תשלום הפיצוי טרם שנקף המועד לשלמו. עוד טוען המבקש כי העובדה שלא הפקיד במהלך תקופה ארוכה כספים על חשבון הפיצוי נבעה ממצבו האישי והכלכלי הקשה. לטענתו, מאז מתן גזר הדין בעניינו ועד פנייתו למרכז בתחילת שנת 2015 הוא היה "מכור" לתרופות פסיכיאטריות קשות והושפע מאירועים טראומתיים כגון מות אביו והליך גירושיו. המבקש טוען כי אירועים אלו, והתקווה כי הערעור בעניינו יתקבל, מנעו ממנו לעסוק בעניין הפיצוי ומשכך החל לפעול בעניין זה רק כאשר מצבו הפיזי והנפשי השתפר ואפשר זאת. עוד טוען המבקש כי בית המשפט קמא נתן משקל רב מידי לעובדה שלא שילם את הפיצוי שנפסק לחובתו ולא נתן דעתו ליתר השיקולים לשחרור מוקדם המנויים בחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן:חוק שחרור ממאסר). לטענת המבקש אף שגה בית המשפט במשקל שניתן להליכי פשיטת הרגל הנוכחיים, שכן הליכים אלו לא נפתחו על ידו אלא על ידי אחד מנושיו. לבסוף טוען המבקש כי השגיאה שנפלה בהחלטת הוועדה בנוגע לסכום הפיצוי שנפסק אינה מצדיקה התערבות בשיקול דעתה.

7. המשיבה טוענת מנגד כי בקשת רשות ערעור אינה מעוררת שאלות כלשהן החורגות מעניינו הפרטני של המבקש ועל כן דינה להידחות. עוד טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. לטענתה, חוק שחרור ממאסר קובע מפורשות כי על ועדת השחרורים לבחון האם אסיר המועמד לשחרור מוקדם שילם את הקנס או פיצוי שהושתו עליו וכי אי תשלום קנס או פיצוי מהווים שיקול לדחיית בקשה לשחרור מוקדם. לטענת המשיבה, הלכה מושרשת היא כי לאסירים אין זכות קנויה לשחרור מוקדם ואין לומר כי דחיית בקשה לשחרור מוקדם של אסיר שלא שילם ולו חלק מזערי מהפיצוי שהושת עליו ולא עשה מאמצים כלשהם לשלם אותו, היא בלתי סבירה. בנסיבות אלו טוענת המשיבה כי אין עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא.