עז אלדין ואח' נ' מדינת ישראל

החלטה

מבוא וטענות הצדדים

לפניי בקשת הנתבעת, מדינת ישראל, לחייב את התובעים בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה; למקרה שתידחה תביעתם והם יחויבו בהוצאות לזכותה של המדינה (להלן: "ערובה להוצאות").

הבקשה נסמכת על תקנה 519 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"], שלפיה "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע". עוד נשענת הבקשה על פסיקה ענפה, אשר קבעה כי הנטייה תהיה לחייב בערובה כאמור תובע שהוא תושב-חוץ, אשר לא הצביע על נכסים בישראל מהם ניתן יהיה להיפרע, בנסיבות שבהן יקשה על הנתבע לממש חיוב בהוצאות לזכותו [רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עז' המנוח באסל נעים איברהים ז"ל מיום 30.5.04 (להלן: "באסל"), ועוד]. בהתייחס לענייננו טוענת המדינה כי לחובת התובעים נזקפים גם סיכויי התביעה הקלושים; בשים לב לייחוס הפגיעה לפעילות צבאית שהייתה בעלת אופי מלחמתי [רע"א 7160/11 עזבון המנוח ערפאת עבד אלדאים נ' מדינת ישראל מיום 13.11.11; להלן: "אלדאים"]. המדינה מוסיפה ומזכירה כי התובעים לא ביססו בראיות את טענתם כי הפקדת ערובה תמנע מהם, למעשה, את מימוש זכותם להגיש את תביעתם.

התובעים מסתמכים בתגובתם על זכות הגישה-לערכאות, שהוכרה כזכות-על חוקתית; ועל פסיקה אחרת אשר דחתה, מטעם זה, בקשות למתן ערובה להוצאות בנסיבות דומות. בהתייחס לענייננו טוענים התובעים כי סיכויי התביעה טובים, וכי בשל מצבם הכלכלי – חיובם בהפקדת ערובה להוצאות, כתנאי לבירור תביעתם, תשלול מהם, למעשה, את מימושה של זכות התביעה.

חיוב תובע בערובה להבטחת תשלום הוצאותיו של נתבע – כללי

השאלה אם לחייב תובע בערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע, בעוד ההליך מצוי בחיתוליו ועדיין לא ידוע אם התביעה מוצדקת אם לאו, דומה לשאלה בדבר מתן סעדים זמניים, להבטחת ביצועו של פסק הדין הסופי, בטרם התברר ההליך לגופו. לפיכך יש להכריע גם בשאלת הערובה להוצאות לפי 'מאזן-הנוחות'. במסגרת מאזן-הנוחות יישקלו עוצמתן הפנימית ומעמדן היחסי של זכויות הצדדים ושל האינטרסים שלהם; והתוחלת היחסית של התועלת והנזק העשויים להיגרם לכל צד עקב החלטה שיפוטית כזו או אחרת.

חיובו של תובע בהוצאות הנתבע נקבע, אם בכלל, בסיום ההליך; זאת על יסוד שיקולים שונים, כגון תוצאות ההליך, סכום התביעה, היקף הטורח וההוצאות והתנהגותו של כל אחד מן הצדדים [תקנות 511, 512 ו-514 בתקנות סדר הדין האזרחי]. לפיכך, בתחילת ההליך מדובר בחיוב שטרם בא לעולם. על כן, הכלל הוא שאין מחייבים תובע בערובה לפירעון החיוב בהוצאותיו של הנתבע, במקרה שהתביעה תידחה; כשם שאין מחייבים נתבע בערובה לביצועו של פסק הדין, במקרה שהתביעה תתקבל. ההנחה היא שכל אחד מן הצדדים הוא בעל כושר-פירעון; וכי מקומה של אכיפת החיובים שיוטלו על מי מן הצדדים בפסק הדין הוא לאחר שיוטלו חיובים כאלה, אם יוטלו. מאזן-הנוחות הבסיסי נוטה לזכותו של הסטטוס-קוו ולאי-התערבות שיפוטית. לפיכך, ככלל, אין מעניקים סעדים להגנה על אינטרסים שטרם באו לעולם בנסיבות שטרם בוררו. אולם, מאזן-הנוחות הזה עשוי להשתנות במצבים שונים, כלהלן.

מאזן-הנוחות משתנה כאשר צפוי קושי במימושו של חיוב מסתבר. מכיוון שהמוציא מחברו – עליו הראיה; מאזן-הנוחות בתחילתו של כל הליך נוטה, א-פריורי, לטובת הנתבע. לפיכך, כאשר צפוי קושי באכיפת חיוב בהוצאות לזכות הנתבע אם תידחה התביעה, משתכללת נטייה לחייב את התובע במתן ערובה מתאימה. נטייה כאמור עשויה להתגבש כאשר התובעת היא חברה, שלא ברור כושר-פירעונה [חוק החברות, התשנ"ט-1999, סעיף 353א]; וכן כאשר התובע הוא תושב-חוץ, שאין לו נכסים בישראל שניתן להיפרע מהם [עניין באסל הנזכר].

יצוין כי הערובה אינה חייבת להיות הפקדה במזומן. בנסיבות שבהן ניתן לקבוע ערובה אפקטיבית ופוגענית-פחות, כגון ערבות-צד-שלישי מתאימה – יהא זה מידתי יותר להסתפק בכך.

מאזן-הנוחות מושפע, כמובן, מסיכויי התביעה [עניין באסל ועניין אלדאים]. כאשר סיכויי התביעה טובים; כגון בתביעת פיצויים בגין תאונת דרכים, בהיעדרן של נסיבות המעמידות את עצם החבות בספק – ייטה מאזן-הנוחות לטובת התובע, חרף הקושי הצפוי בגביית הוצאות ממנו; שהרי מסתבר שכלל לא יוטלו עליו הוצאות. במיוחד ייטה מאזן-הנוחות לטובתו במקרים שבהם, מחמת מצבו הכלכלי, חיובו בערובה עלול למנוע ממנו לממש את זכות התביעה ואת זכותו הנחזית לפיצויים. לעומת זאת, כאשר נראה על פניהם של כתבי הטענות כי סיכויי התביעה קלושים – ייטה-מאזן-הנוחות לטובת הנתבע; נוכח ההסתברות הגבוהה כי יתברר שהנתבע הוטרד לשווא בתביעה בלתי צודקת, ונגרם לו חסרון-כיס על-לא עוולה בכפו.

מאזן-הנוחות מושפע גם ממידת הקושי הצפוי להיגרם לתובע אם יחויב בערובה. לא ראי הכבדה כלכלית מסוימת, שראויה להיחשב כמידתית נוכח האינטרס הראוי להגנה של הנתבע – כראי חסימה-בפועל של זכות הגישה-לערכאות, אם מתברר כי זו צפויה להיות תוצאתו-בפועל של החיוב בערובה.

מאזן-הנוחות בדבר ערובה להוצאות כשהתובע הוא 'נתין-אויב'

מאזן-הנוחות מושפע מן 'העוצמה הפנימית' של הזכות הנשקלת, ושל הציפייה הנבחנת, בהקשר הנדון; והיא עשויה להשתנות בהקשרים שונים. עוצמה פנימית זו עשויה להשפיע על האיזון בין זכויות ואינטרסים מתנגשים. לפיכך יש לקבוע את 'המשקל הסגולי' של הזכות או האינטרס הנדונים; בטרם ייקבע 'המשקל היחסי' שלהם, במסגרת האיזון מול הזכות או האינטרס המתנגשים.

לדוגמא, נקבע כי "לא הרי חופש הביטוי הפוליטי כהרי חופש הביטוי המסחרי". לפיכך, הגם שבשני ההקשרים מדובר על הזכות המוגנת לחופש-ביטוי – מידת ההגנה על הזכות, מול אינטרסים מתנגשים, תהיה שונה בשני ההקשרים; בהתאם למידת חשיבותם [דעת כב' הנשיא (דאז) א' ברק, בבג"ץ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים מיום 9.1.97, פסקאות 8-9 בפסק דינו)]. במקומות אחרים הוטעם כי קביעת 'העוצמה הפנימית' של חופש הביטוי בהקשר הנדון קודמת לאיזונה מול האינטרסים המתנגשים, ומשפיעה על איזון זה באותו הקשר [דעת כב' הנשיא (דאז) מ' שמגר בבג"ץ 6218/93 ד"ר שלמה כהן נ' לשכת עורכי-הדין מיום 26.3.95, פסקה 21 בפסק דינו; ודעת כב' השופט (כתוארו אז) מ' חשין בעניין סטיישן פילם הנזכר, פסקה 3 בפסק דינו. ראו גם בג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור מיום 13.1.94: פסקה 20 בפסק דינה של כב' השופטת ד' דורנר; פסקאות 18-19 בפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) מ' חשין ופסקה 2 בפסק דינו של כב' השופט ג' בך].

בהתאם לכך, לצורך האיזון בין משקלן היחסי של זכות הגישה-לערכאות של התובע, ושל זכות הקניין של הנתבע, יש לקבוע תחילה את משקלה הסגולי של זכות הגישה-לערכאות של נתין-אויב, תוך כדי מצב-עימות, בעניין הקשור בעימות, ושלא בהקשר של שהות במשמורת המדינה או בתחום שיפוטה. משקל סגולי זה נחות ממשקלה הסגולי הגבוה של זכות הגישה-לערכאות בהקשרים רגילים; כפי שיובהר להלן.

חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הנזיקים") מסייג את זכות הגישה-לערכאות של נתיני-אויב במספר היבטים. הוא מעמיד דרישות-סף דיוניות מיוחדות, שאינן מקובלות בתובענות אחרות, אשר בהיעדרן "לא ידון בית המשפט בתובענה" [שם, סעיף 5א]. בסעיף 5ב(1) בחוק הנזיקים נאמר כי "על אף האמור בכל דין, אין המדינה אחראית בנזיקים לנזק שנגרם ל... נתין של מדינה שהיא אויב...". הוראה זו אינה מסייגת אך את אחריות המדינה בנזיקין. היא מסייגת, בפועל, גם את היקף הזכות לגישה-לערכאות. משמעותה היא כי, למעט במקרים המנויים בתוספות לחוק הנזיקים, כגון פגיעה בזכויות-אדם של נתין-אויב המצוי במשמורתה של המדינה [התוספת הראשונה; סעיף 2 בתוספת השנייה], או גרימת נזק לנתין-אויב בנסיבות פרוזאיות של תאונת דרכים [התוספת השנייה, סעיפים 4 ו-5] – מדינת ישראל אינה רואה עצמה מחויבת לברר תביעות נזיקין של נתיני-אויב בעניינים הקשורים לעצם העימות עם אותו אויב [ראו הסייגים בסיפה של סעיפים 3-5 בתוספת השנייה].

החריגים לכלל, והסייגים-לחריגים, המנויים בתוספות לחוק הנזיקים, מצביעים על תכליתו של הכלל. אין מדובר דווקא על הימנעות ממתן סיוע כלכלי לאויב; שהרי מבררים תביעות כספיות בגין תאונות דרכים. גם אין מדובר, חלילה, בהתנכרות לזכויות-אדם בסיסיות של נתיני-אויב; שהרי מבררים תביעות ועתירות של נתיני-אויב המצויים במשמורת המדינה. מדובר, אפוא, בהיעדר תחושת מחויבות לפתוח לרווחה את דלתות בתי המשפט של המדינה לתביעותיהם של נתיני-אויב, שהיו ועודם חיים בשטח הנתון לשליטתו, ולהתדיין עמם אודות אופן ניהול המלחמה נגד אותו אויב; כגון בשאלה אם ראוי היה לתקוף כאן או מכאן ולירות ולהפציץ כך או אחרת.

יוטעם כי במדינת-חוק, גם כשהתותחים רועמים – מוזות-המשפט אינן שותקות. אולם אין בכך כדי לומר שמוזות-המשפט מדברות עם האויב, או עם נתיניו, אודות ירי-התותחים.

מחוק הנזיקים עולה, אפוא, הד לכלל המקובל במשפט האנגלו-אמריקאי שלפיו "אין מבררים תביעת אויב" [ראו רע"א 993/06 מדינת ישראל נ' מוסטפה דיב מרעי דיראני מיום 18.7.11 (להלן: "דיראני"), פסקאות 38-47 בפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה, ופסקאות 14-22 בפסק דינו של כב' השופט ח' מלצר]. יודגש כי הד זה מוגבל ומסויג מאוד; בהשוואה לקול האנגלו-אמריקאי המקורי.