עזרן נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפני ערעור על החלטת בימ"ש לתעבורה בחיפה, (להלן - "בימ"ש קמא"), אשר ניתנה ביום 15.1.12 ע"י השופט שלמה בנג'ו בתיק המ"ש 3625-01-12.

נגד המערער נרשם דו"ח ברירת משפט בגין עבירה של שימוש בטלפון תוך כדי נהיגה שלא באמצעות דיבורית, עבירה בניגוד לתקנה 28(ב) לתקנות התעבורה – תשכ"א – 1961.

בעובדות כתב האישום נטען כי המערער ביצע את העבירה ביום 30.9.10 שעה 20:50 בטבריה. בצד עבירת ברירת משפט זו, נקבע קנס בסך של 1000 ₪.

המערער פנה ביום 28.12.10 אל מרכז פניות נהגים ארצי בבקשה לביטול הדו"ח, תוך שהוא מכחיש את ביצוע העבירה וטוען כי מותקנת ברכבו דיבורית מובנית ומופעלת באמצעות הרדיו-דיסק, כך שהצלצול עובר אוטומטית לרמקול של הרדיו ובדרך זו הוא אינו זקוק לשימוש בטלפון עצמו. המערער אינו מכחיש כי החזיק בידו את מכשיר הפלא-פון כדי שיחברו למטען, עקב חולשת הסוללה והצורך בטעינתה.

המרכז לפניות נהגים השיב למערער בכתב מיום 11.4.11 ובו נאמר כי תובע דן בבקשתו והחליט לדחותה ועל כן, נשלחה אליו הודעת תשלום קנס, כאשר בסעיף 3 למכתב נאמר:

" 3. בהמשך תישלח אליך הודעת תשלום קנס מחודשת ויצורף אליה ספח בקשה להישפט, באמצעותו תוכל/י להודיע על רצונך להישפט בתוך שלושים ימים מיום שתומצא לך ההודעה הנ"ל."

על פי הדו"ח היה על המערער לשלם את הקנס עד יום 14.8.11, כשבסעיף 2 לדו"ח נאמר כי היה והמערער יבקש להישפט, יהיה עליו לפנות בבקשה מתאימה במועד שנקבע לתשלום הקנס.

המערער לא פנה בבקשה להישפט במועד הקבוע ולכן הגיש בקשתו להארכת מועד להישפט, בקשה שנדחתה בהתאם להחלטת בימ"ש קמא מיום 15.1.12. בימ"ש קמא קבע כי אין בבקשה :-

"..... טעמים המצדיקים הארכת המועד ..... ".

הערעור מופנה כנגד החלטת בימ"ש קמא וכנגד פסק הדין.

המערער טוען כי בימ"ש קמא טעה משדחה את הבקשה. הוא שב והכחיש את ביצוע העבירה וטען כי ברכבו מותקנת דיבורית המחברת את הפלא-פון לרמקול של הרדיו ומכאן אין כל סיכוי שיבצע את העבירה, הגם שהוא הודה שהחזיק בידו את הפלא-פון לשם חיבורו למטען ולא לדיבור זה מחד ומאידך גיסא הוא טען בסעיף 7 להודעת הערעור כי הוא זכאי גם כן, " להגנה באמצעות צירוף התיקים ...", זכות שלדעתו, " ..... נפגעה עד כדי עיוות דין ...." ואף בטיעונים בפני חזר על כך ב"כ המערער וטען כי: " הדרך היחידה היא באמצעות הבקשות להישפט ואחר כך לעשות צרופים ואיחודים". ובהמשך הוסיף: " ... צוין בבקשה שתיק שקבוע ליום 26.6 אצל אותו בית משפט קמא מלכתחילה היתה כוונה לבצע את הצירוף במועדים אלו."

על כן, ביקש המערער לקבל את הערעור ולהאריך את המועד להישפט.

המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. המערער טוען מצד אחד כי הוא כופר בעובדות ולא דיבר בטלפון אלא ביקש לחברו למטען ומצד שני הוא מבקש הארכת מועד כדי שיוכל לצרף תיק זה עם תיק אחר שקבוע בחודש יוני שנה זו בפני אותו מותב.

עוד טענה המשיבה כי הגם שהמערער שהה בחו"ל, הדבר לא מנע ממנו לבקש להישפט בתיק הקבוע לחודש יוני, כך שכפי שפעל שם יכל לפעול בעניין נשוא הערעור דנא, ומשלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו.

בנסיבות העניין לא נפלה כל טעות בהחלטת בימ"ש קמא, לדעת המשיבה.

לאחר שעיינתי בהחלטות בימ"ש קמא, בדו"ח ברירת המשפט, במכתב מרכז פניות הנהגיםשנשלח למערער, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור.

אמנם המערער מכחיש את העובדות הנטענות בדו"ח ברירת המשפט וטוען כי ברכבו מותקן חיבור אוטומטי של למערכת הרדיו-דיסק לטלפון, כך שלא היה כל צורך בהחזקת הפלא-פון לשם ניהול שיחה טלפונית ומאידך הוא ביקש הארכת המועד כדי לאפשר לו לצרף את התיק דנא לתיק אחר הקבוע לחודש יוני שנה זו.

מתברר כי הן הדו"ח מושא הערעור והדו"ח שבגינו קבוע מועד לדיון בחודש יוני שנה זו, במקורם דו"חות ברירת משפט, כשבאחד ביקש להישפט ואכן בקשתו נענתה ובשני לא הגיש את בקשתו במועד ולכן הגיש בקשה להארכת מועד. יוער כי המערער שהה בחו"ל בהקשר לשני הדו"חות, כך שכפי שעלה בידו לעשות כן ולהגיש בקשה מתאימה במועד ביחס לדו"ח שעניינו אמור להתברר בחודש יוני, יכול היה לנקוט באותה דרך ביחס לדו"ח השני, מושא הערעור דנא, ומשלא עשה כן צודק ב"כ המשיבה בטענתו כי אין למערער להלין אלא על עצמו.

זאת ועוד צירוף תיקים אינו עילה להארכת מועד להישפט, שביחס אליה נקבעו שתי עילות, האחת הסבר סביר לאיחור בהגשת הבקשה והשניה הצגת טעם ממשי שיש בו כדי להראות קיומו של חשש ממשי לעיוות דין ולטעמי אין בידי המערער להראות קיומה של עילה אחת משתי העילות הנ"ל.