החלטה
בפניי בקשה למתן רשות ערעור שהגישו המבקשים – הם צד ג' (להלן: "המוכרים"), על החלטתה של כב' רשמת ההוצל"פ נעמה פרס מיום 31.8.11, בתיק הוצל"פ 01-17434-58-5, לפיה נדחתה בקשתם של המבקשים לביטול הליך הפינוי שנקבע ליום 5.9.11.
בד בבד עם הגשת הבר"ע הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע הליך הפינוי.
ביום 5.9.11, ניתנה על ידי החלטה לפיה הוריתי על עיכוב ביצוע הפינוי בכפוף לתשלום סך של 10,000 ₪, אשר הופקד על ידי המבקשים בקופת בית המשפט. (כפי שצוין על ידי בגוף ההחלטה, החלטתי זו לעיכוב הביצוע ניתנה לאחר שניתנו במסגרת בקשת העיכוב שתי החלטות נוספות על ידי השופטים התורנים).
בהתאם להחלטתי מיום 6.9.11, הוגשה על ידי המשיב תגובה בכתב לבקשה.
הנימוקים שעמדו בבסיס החלטתה של הרשמת הנכבדה לדחיית הבקשה לביטול הליך הפינוי, הינם כדלקמן:
הטעם הראשון לדחיית הבקשה נעוץ בעובדה שטענותיהם של החייבים וצדדי ג' נשמעו, נדחו ונדונו לגופן בערכאות המשפט השונות. לאור גילו המתקדם של התיק (בן 3 שנים) ובשים לב לכך שמדובר במימוש בטוחה שנרשמה כדין לטובת הזוכה אותה כידוע יש לממש במהירות וביעילות, סברה הרשמת כי מאזן הנוחות נוטה דווקא לטובת המשיב – הזוכה, ולא לטובת החייבים והמבקשים. עוד מציינת הרשמת הנכבדה כי לא מצאה עילה מבוררת לעיכוב ו/או ביטול הליך הפינוי עליו ידעו הן החייבים והן המבקשים עוד ביום 7.7.11, עת נמסרו להם כדין צווי הפינוי.
הטעם השני נעוץ בעובדה שביום 25.8.11, הגישו המבקשים בקשה דחופה לבית המשפט העליון במסגרת ע"א 6139/11 למתן צו המונע את פינוי הדירה ולעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופט גינת), בה"פ 41739-03-11, מיום 15.6.11, הדוחה את תובענתם. ביום 25.8.11, הורה כב' השופט אליקים רובינשטיין על העברת הבקשה לתגובת כונסת הנכסים עד ליום 31.8.11. על כן, ולנוכח כך שבימים אלה צפויה להינתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנ"ל, אשר תשליך על הליך מימוש הדירה בתיק דנן, מצאה הרשמת לנכון לדחות את הבקשה, ולו כדי למנוע מתן הכרעות סותרות.
בבסיסה של הבקשה למתן רשות ערעור אשר הגישו המבקשים שבפניי עומדות שתי טענות מרכזיות; האחת הינה כי לא ניתן ליתן צו פינוי בקשר עם דירת המגורים נשוא הליך זה באשר לא קיימת כל משכנתא על הנכס נשוא צו הפינוי וכן כי לא נרשמה כל משכנתא אלא הערת אזהרה בלבד. הטענה השנייה, עניינה טענות המבקשים לעניין תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ז – 1972, לפיו לטענתם מוקנית להם הזכות לדיירות מוגנת. המבקשים מוסיפים וטוענים כי לאור הפרת הסכם המכר על ידי החייבים, ואי העברת התמורה , לא העבירו המבקשים לחייבים את החזקה בדירה והמבקשים המשיכו להתגורר בה, כך שלמעשה מעולם לא עזבו אותה.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות המפורטים אשר הוגשו בפניי, על נספחיהם, ובחנתי טענות הצדדים מצאתי כי החלטתה של הרשמת הנכבדה בדין יסודה ואין להתערב בה, ולפיכך דינה של הבקשה למתן רשות ערעור, להידחות.
בראשית הדברים, אציין כי לא מצאתי לנכון לשוב ולגולל את המסכת העובדתית העומדת בבסיסו של תיק זה, אשר כבר סופרה ודוברה רבות על ידי מספר ערכאות שיפוטיות, אשר החלטותיהן כולן , צורפו כנספחים לתגובתו של המשיב לבר"ע .
כפי שטוען נכונה המשיב במסגרת תגובתו המפורטת , הנסמכת רובה ככולה על מסמכים, ואף כי שקבעה הרשמת המלומדת במסגרת החלטתה נשוא הבר"ע שבפניי, טענותיהם של המבקשים אינן אלה טענות ממוחזרות ומשוחזרות, אשר הועלו על ידם בפני הערכאות השונות, ואשר נדונו ונדחו זה מכבר. בנקודה זו אציין כי במועד שלאחר מתן החלטתה של הרשמת אשר ניתנה כאמור ביום 31.8.11, ניתנה החלטתו של כב' השופט רובינשטיין מיום 1.9.11, הדוחה את בקשתם של המבקשים לעיכוב ביצוע הפינוי עד להכרעה בערעור שהגישו על פסק דינו הנ"ל של כב' השופט גינת, לבית המשפט העליון.
אקדים ואציין כי עיון בבקשה לעיכוב ביצוע שהגישו המבקשים בפני הרשמת מעלה כי המדובר בבקשה הזהה בתוכנה לטענות אשר הועלו בפניי במסגרת הבר"ע (הבקשה לעיכוב ביצוע שהגישו המבקשים בפני הרשמת צורפה כנספח 3 לתגובת המשיב לבר"ע). זאת ועוד, וכפי שטוען המשיב, המדובר באותן הטענות אשר כבר הועלו בעבר על ידי המבקשים בפני רשם ההוצל"פ נועם רף, ונדחו על ידו בהחלטתו מיום 24.3.11, עליה לא הוגש ערעור ולפיכך הפכה זו לחלוטה. (החלטת הרשם נועם רף מיום 24.3.11, צורפה כנספח 4 לתגובת המשיב לבר"ע).
כפי שציינה הרשמת הנכבדה, טענותיהם של המבקשים, ובכלל זה הטענות אשר נטענו על ידם במסגרת הבר"ע שבפניי, נדונו ונדחו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 15.6.11, מפי כב' השופט גינת במסגרת המרצת הפתיחה הנ"ל. (פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 15.6.11, צורף כנספח 6 לתגובת המשיב לבר"ע). בנקודה זו ראוי להזכיר ולציין כי בקשתם של המבקשים לעיכוב ביצוע פסק דינו של כב' השופט גינת נדחתה בהחלטתו של כב' השופט רובינשטיין מיום 1.9.11, אשר הוגשה על ידי המבקשים במסגרת ערעור שהגישו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, בבית המשפט העליון בתיק ע"א 6139/11 – ערעור התלוי ועומד בבית המשפט העליון.
כפי שעולה מפסק דינו הנ"ל של בית המשפט המחוזי מיום 15.6.11, המבקשים העלו במסגרת המרצת הפתיחה טענתם לדיירות מוגנת, ממש כפי הנטען כעת בפניי. ואולם, טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, תוך כך שנקבע על ידו כדלקמן:
"לעניין תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב 1972, הרי המקום הראוי להעלאת הטענה הוא בפני ראש ההוצאה לפועל בפניו מתנהלים הליכי הפינוי. אם לא הועלתה הטענה שם, עד היום, הרי אין למבקשים אלא להלין על עצמם. ההליך הנוכחי אינו הליך ערעורי לגבי החלטות ראש ההוצאה לפועל. למבקשים ניתנה הזדמנות להביא טענותיהם בפני ראש ההוצאה לפועל. הם בחרו בקו טיעון מסוים. כשלון הקו האמור, אין פירושו רשות להבאת טענות שאפשר וראוי היה להביאן בעבר. מעבר לדברים אלה, אני סבור כי הפרשנות הנכונה צריכה להביא לקביעה לפיה שכאשר חל החריג בהלכת שטיינמץ, זכאי הבנק גם לכך שהמוכר של הנכס לא יזכה למעמד של דייר מוגן, אם כך נקבע בתנאי המשכנתא שהיתה צריכה להירשם, שאם לא כן, נעשה החריג להלכת שטיינמץ פלסתר. אני מקבל איפוא את טענות המשיב בהקשר זה, בסעיף 38 לתשובתו כאן". (ראה פיסקה 20 לפס"ד).
בנקודה זו אוסיף לציין כי הנני דוחה את טענות המבקשים בסעיף ח' לבר"ע לפיהן, משמעות החלטתו של כב' השופט גינת הינה כי ראוי בכל מקרה שהטענה תיבחן על ידי רשם ההוצל"פ. טענה זו אינה אלא סילוף הדברים כפי שנקבעו לעיל, המדברים בעד עצמם.
בכל הנוגע לטענתם של המבקשים בשאלת קיומו של שטר המשכנתא, קובע בית המשפט המחוזי בפסק דינו הנ"ל , בין היתר, את הקביעות הבאות:
"אני מסכים עם עמדת המשיב, כי המבקשים החמיצו את המועד לטעון טענה של הפרת הסכם המכר, בוודאי ככל שהדבר נוגע לבנק, וזאת, בהתחשב בטענות שהובאו בהליכים המשפטיים הקודמים בין הרוכשים לבין המשיב, בידיעתם המלאה כאמור. הם מושתקים מלהעלות טענות הכופרות בזכותו של הבנק לרשום משכנתא לגבי הדירה, בגין ההלוואה שניתנה על ידיו". (ראה פיסקה 10 לפס"ד).
"ספק בעיניי אם המבקשים, שלפי הצהרתם הם, היו מודעים היטב להליכי ההוצאה לפועל, זכאים היום לטעון לבטלות צו הפינוי אחרי שכל הליכי הערעור לגביו הסתיימו. אני סבור שבנסיבות שהובהרו בפניי, ראוי לראות את הבנק כמי שההצהרות וההתחייבויות שניתנו לטובתו ואשר בהסתמך עליהן פעל, קוימו. דהיינו: יש לראות את הבנק כמי שזכאי לאכוף זכויות במשכנתא שניתנה התחייבות לרישומה. אני סבור, שנוכח מעורבותם של המבקשים בהליכים הקודמים לא יהיה זה מן הראוי לאפשר להם להעלות טענות היום שראוי היה לטעון במסגרת אותם הליכים, או שניתן היה להעלותן שם, וזאת גם נוכח הכללים בדבר השתק שיפוטי ...............19. לפי פסק הדין בעניין אביבה חליו רשאי בנק, בגדר החריג שנקבע בעניין שטיינמץ, לרדת במישרין לדירתו של המוכר, זה מצבו של הבנק המשיב בעניינו".(ראה פיסקאות 1-19 לפס"ד).