עזבון המנוחים יחזקאל ואלישבע הסה ז"ל ואח' נ' שאול ואח'

פסק דין

השופט חגי ברנר:

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל- אביב – יפו (כב' השופט י' אטדגי), מיום 21.7.2011, בגדרו של תיק ה"פ 201084/06. במסגרת פסק הדין ניתן צו הצהרתי לפיו נוצרה זיקת הנאה מכח שנים בדרך מעבר המצוייה במקרקעין של המערערים, לטובת המקרקעין הזכאים, המוחזקים על ידי המשיב 1, שאול דניאל (להלן: "דניאל"). עוד נקבע בפסק הדין כי בשל קיומה של זיקת ההנאה, מנועים המערערים מלחסום את דניאל והבאים מטעמו בבואם לעבור בדרך שבמחלוקת או להפריע למעברם באופן כלשהו. כמו כן נקבע כי זיקת ההנאה לא תרשם בלשכת רישום המקרקעין וכי המערערים רשאים להגיש תובענה לביטול זיקת ההנאה או לשינוי תנאיה.

עיקרי העובדות

המערערים 2 ו- 3 הם המחזיקים במעמד של בני רשות, במקרקעין הידועים כמשק מס' 6 במושב מגשימים (להלן: "המושב"). הרשות להחזיק במקרקעין ניתנה להם על ידי המושב.

דניאל וגרושתו הם המחזיקים במקרקעין הידועים כמשק מס' 7 במושב, במעמד של בני רשות מטעם המושב.

המושב עצמו הוא בר רשות במקרקעי המושב מטעמו של מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל").

הבעלות במקרקעי המושב היא של קרן קיימת לישראל.

הזכויות במשק מס' 6 עברו למערער 2, אבנר אשד (להלן: "אשד") מהוריו המנוחים יחזקאל ואלישבע הסה ז"ל. המערערת 3 הינה רעייתו של אשד.

הזכויות במשק מס' 7 עברו לדניאל וגרושתו מבני הזוג דוידמן ז"ל, הוריה המנוחים של הגרושה.

הדרך שבמחלוקת היא דרך עפר לא סלולה באורך של כ- 220 מטרים, הנמשכת ממזרח למערב לאורך שני המשקים ומשמשת למעבר כלי רכב. רוחבה הממוצע הינו חמישה מטרים והיא מצויה בין שני המשקים. תחילתה של הדרך, קטע באורך של כ- 100 מטרים, עוברת בשטחו של משק מס' 6 ובהמשכה היא עוברת בשטחו של משק מס' 7.

בשנת 2006 הודיע אשד לדניאל כי הוא מתנגד להמשך המעבר של דניאל או מי מטעמו בקטע הדרך העובר בתחומי משק מס' 6, משום שהדבר מהווה מטרד של ממש. בהמשך הדברים פעל אשד לחסימת קטע הדרך העובר בתחומי משק מס' 6. על רקע זה הגיש דניאל תביעה לסעד הצהרתי נגד אשד, שענינה זכות המעבר של דניאל בקטע הדרך המצוי בתחום משק מס' 6.

בית המשפט קמא קיבל את התביעה. בין השאר, נקבע בפסק הדין כי נוצרה זיקת הנאה לטובת משק מס' 7 משום שהדרך משמשת למעבר בין שני המשקים ולצרכי המשקים והמצויים בהם. עוד נקבע, על יסוד תצלומי אוויר, כי הדרך קיימת לכל הפחות מאז שנת 1958. בית המשפט הוסיף וקבע כי הוכח שדניאל עשה שימוש בדרך מאז שנת 1973 ולכן מדובר בשימוש לתקופה העולה על 30 שנה. הודעתו של אשד כי הוא מסרב להמשך השימוש ניתנה רק בחודש מאי 2006, בחלוף 33 שנה מאז תחילת שימושו של דניאל בדרך. בנוסף, גם אלמלא השתמש דניאל עצמו בדרך מעל לשלושים שנה, היה נכון לצרף את תקופת השימוש בדרך של קודמיו, בני הזוג דוידמן ז"ל, אשר החלה לכל המאוחר בשנת 1957, משום שדניאל וגרושתו הם חליפיהם. בית המשפט דחה את טענתו של אשד לפיה דניאל וגרושתו עזבו את משק מס' 7 למשך מספר שנים ובכך נקטעה כביכול תקופת השימוש הרצופה שלהם בדרך שבמחלוקת. בית המשפט הוסיף וקבע כי הגם ששטחם של שני המשקים הוא בבעלות המינהל ועל כן מדובר במקרקעי ציבור כהגדרתם בס' 107 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין" או "החוק"), הרי שלנוכח העובדה כי אשד ודניאל הם בעלי זכויות חכירה במשקים, אין מניעה להכיר בקיומה של זיקת הנאה בדרך, חרף הוראת ס' 113(ג) לחוק המקרקעין, הקובעת כי במקרקעי ציבור לא תהא זיקת הנאה מכח שנים. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי לאור הסכמתו של דניאל, זיקת ההנאה לא תירשם בספרי המקרקעין. בית המשפט הוסיף ובחן את השאלה האם ישנה דרך מעבר אלטרנטיבית אל משק מס' 7 באופן שייתר את הצורך בשימוש בדרך העוברת בתחומי משק מס' 6, אך קבע כי לא הונחה בפניו תשתית עובדתית מספקת לשם כך ולכן אשד רשאי, אם רצונו בכך, להגיש תובענה נפרדת לשם ביטולה של זיקת ההנאה או לשינוי תנאיה, מחמת קיומה של דרך אלטרנטיבית.

מכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים בערעור

המערערים טוענים כי לנוכח הוראת ס' 113(ג) לחוק המקרקעין, לא ניתן להכיר בקיומה של זיקת הנאה בדרך שבמחלוקת מכח שימוש במקרקעין. עוד טוענים המערערים כי לא התקיים שימוש נוגד במקרקעין, מאחר והיתה הסכמה של בני הזוג הסה ז"ל לשימושם של בני הזוג דוידמן ז"ל בדרך המעבר, בין השנים 1967- 1980, לצרכי חממה משותפת לשני המשקים. לכן, לדידם של המערערים, לא ניתן להביא את התקופה בה נמשכה אותה הסכמה, במנין השנים הדרושות לצורך יצירתה של זיקת הנאה מכח שנים. המערערים מוסיפים וטוענים כי לו היתה קיימת זיקת הנאה כלשהי, הרי שמדובר בזיקה אישית, לטובת בני הזוג דוידמן ז"ל, ולא לטובת המקרקעין של משק מס' 7. כמו כן טוענים המערערים כי דניאל לא עשה שימוש רצוף במשך 30 שנה בדרך אלא רק החל משנת 1978 וכלה בשנת 2006, וממילא לא רכש זיקת הנאה מכח שנים. עוד טוענים המערערים כי השימוש בדרך נחוץ לדניאל לצורך ניהול עסק בלתי חוקי של בית קברות לחיות המצוי בעורפו של משק מס' 7. לבסוף טוענים המערערים כי קיימת דרך אלטרנטיבית שיכולה לשמש את דניאל לצורכי מעבר אל שטחי המשק שלו, בלא לעבור בשטחם של המערערים. לטענתם, קיומה של דרך כזו מהווה שיקול שלא לרשום זיקת הנאה מכח שנים ולחלופין, עילה לביטולה.

המינהל, שהינו משיב פורמלי בערעור, טוען כי אין הוא נוקט עמדה כלשהי בסכסוך שבין המערערים לדניאל, אך הוא מתנגד מבחינה עקרונית להכרה בקיומה של זיקת הנאה בדרך המעבר, שכן מדובר במקרקעי ציבור. התנגדות זו עומדת בעינה חרף קביעתו של בית המשפט קמא כי במקרה דנן אין מקום להורות על רישומה של זיקת ההנאה בלשכת רישום המקרקעין, שכן מבחינתו של המינהל, למונח "זיקת הנאה" יש תוקף משפטי מחייב גם בלא רישום.

דניאל טוען כי יש לדחות את הערעור משום שהוא מבוסס על טענות נגד קביעות עובדתיות של בית המשפט קמא, אשר שמע את עדויות המומחים ובעלי הדין והתרשם מהם באופן בלתי אמצעי, מה גם שבית המשפט ערך סיור בשטח. עוד טוען דניאל כי הדרך שבמחלוקת קיימת לפחות מאז שנת 1958 וכל השנים היא שימשה כדרך היחידה למעבר ולגישה אל שתי החלקות. דניאל תומך בממצאיו של בית המשפט קמא בנוגע לשימוש הרצוף שנעשה בדרך כל השנים מאז שנת 1958. דניאל מוסיף וטוען כי הדרך שבמחלוקת משמשת אותו לא רק לצורך ניהול בית קברות לחיות אלא גם לצרכים אחרים. לדידו, זיקת ההנאה שנוצרה היא לטובת מקרקעין ולא לטובתו של אדם, שכן היא שירתה את מקרקעי משק מס' 7 בלא שלאישיותו של המשתמש היתה השפעה על כך. דניאל כופר בקיומה של דרך חלופית לזו שבמחלוקת. באשר להוראת ס' 113(ג) לחוק המקרקעין טוען דניאל כי אין הוא מבקש את רישומה של זיקת ההנאה וכי מדובר בזיקת הנאה הצמודה לזכותו כבר רשות. ממילא, תוקפה יפוג עם ביטולה של הרשות. לדידו, עובדת היותו בר רשות בלבד אינה משנה דבר, שכן הפסיקה כבר הכירה בקיומה של זיקת הנאה מקום שמקרקעי הציבור הוחכרו, ואין כל סיבה שלא להכיר בזיקת הנאה מקום שלא מדובר בזכויות חכירה אלא בזכויות של בר רשות. עוד הוא טוען כי בדין צירף בית המשפט קמא לתקופת השימוש האישי שלו בדרך, את תקופת השימוש של בני הזוג דוידמן ז"ל. דניאל מוסיף וטוען כי אין להתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט קמא לפיה דניאל עשה שימוש בדרך שבמחלוקת מאז שנת 1973 וכי העובדה שניהול בית הקברות איננו חוקי, אין בה כדי לגרוע מזכותו להמשיך ולהשתמש בדרך זו.

האם יכולה להיווצר זיקת הנאה מכח שנים במקרקעי ציבור?

השאלה הראשונה שיש לדון בה היא האם ניתן מבחינה עקרונית להכיר בקיומה של זיקת הנאה מכח שנים כאשר מדובר בשימוש במקרקעי ציבור. אם התשובה לשאלה זו תהא שלילית, אזיי דין הערעור להתקבל בלא צורך לבחון את טענותיהם הנוספות של המערערים, שהרי בעניננו, אין חולק כי הדרך שבמחלוקת היא מקרקעי ציבור.