עזבון המנוחה רון נוף ואח' נ' חברת בטוח שירביט

פסק דין

מבוא

בתאונת דרכים שארעה ביום 29.5.08, קופחו חייה של המנוחה, רון נוף ז"ל, ילידת 19.8.04, כבת 4 במותה (להלן: "המנוחה").

תביעה זו הוגשה על ידי התובעים מס' 2 ו-3 (להלן:"התובעים"), הוריה ויורשיה של המנוחה, לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לעזבונה.

הנתבעת הודתה בחבות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק").

ב"כ הצדדים הגיעו להסכמה על פיה יינתן בתובענה פסק דין על בסיס סיכומים בכתב, ללא צורך בשמיעת ראיות ( ראה פרוטוקול ישיבת קדם המשפט מיום 8.9.11).

פיצוי בגין "השנים האבודות"

בפסק הדין בעניין ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח', פ"ד נח(4) 486 (2004), הכיר בית המשפט העליון, בעילת התביעה, בגין "השנים האבודות", דהיינו, פיצוי בגין אבדן יכולת ההשתכרות של הניזוק, שנתקצרה תוחלת חייו, באותן שנים שנגרעו ממנו, עקב מעשה עוולה.

בפסק הדין בעניין ע"א 10990/05 פינץ ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 11.4.06, להלן: "פרשת פינץ"), נפסק כי בעניינו של ניזוק, חסר תלויים, יוערך הפיצוי בגין השנים האבודות, בשיעור 30% מבסיס השכר, אשר לגבי קטינים, הינו בדרך כלל ובהעדר נתונים מיוחדים, השכר הממוצע במשק, כן ראה לעניין זה, ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא (לא פורסם, 27.9.05).

הטענה כי המנוחה היתה צפויה להשתכר,למעלה מהשכר הממוצע במשק, לא הוכחה. לא ניתן להסתמך בעניין זה על השכלת ההורים והכנסתם. סטיה מהנתון הסטטיסטי של השכר הממוצע במשק, כלפי מעלה או מטה, תעשה רק מקום בו הוכח "סיפור חיים" מיוחד, המכוון לעבר נתונים מבוררים, כדברי כב' השופט (כתוארו אז) ריבלין ב"פרשת פינץ": "...חישוב זה, המתמשך לאורך שנים רבות, משקלל את מכלול הנתונים המשתנים לאורך תוחלת חייו של אדם, כמו גם את הנתונים המשתנים בין אדם לאדם: תקופת הכשרה לעבודה, תקופת עבודה עם הפסקות מסוימות, התקדמות בעבודה, צבירת חיסכון לקראת יצירת קרן פנסיה, ועוד כיוצא באלה. התוצאה המתקבלת מציעה פיצוי הולם לכלל הפסדי ההשתכרות של קטין לרבות הפסדי פנסיה" (פסקה 11 לפסה"ד). בית המשפט העליון, חזר ופסק, בע"א 9980/06 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' עיריית ירושלים (לא פורסם, 26.109, להלן: "פרשת אטינגר השניה"), כי עת עסקינן בקטין, יש להיצמד לכלל של חישוב הפסדי שכר בשנים האבודות, בהתאם לשכר הממוצע במשק וכי סטיה מכלל זה תעשה רק במקרים מיוחדים, כדברי כב' המשנה לנשיאה, השופט ריבלין: "החישוב המבוסס על רמת השכר הממוצע במשק בא איפוא לשקף את מגוון סיפורי החיים שהיה פתוח בפני הנפגע הקטין. הסטיה מן הנתון הזה צריכה להישען על אינדיקציות כבדות משקל המלמדות כי הקטין בחר בדרך מסוימת והתכוון גם להתמיד בה. ודוק: מדובר על בחירה אישית פוזיטיבית של הקטין, שיש לה ביטוי במציאות, בניגוד לייחוס תיאורטי של בחירה בדרך חיים פוטנציאלית. הצלחה בלימודים בבית הספר, דרך למשל, אינה מגדירה סיפור חיים מסוים, ואינה משקפת בחירה אינדיוידואלית של הקטין בדרך מסוימת. בהקשר זה, לא הרי ילד רך בשנים שהצטיין בלימודי החשבון כהרי נער המתקרב לגיל הבגרות ומשתלב, דרך קבע, בקבוצת ספורט מקצוענית. ובדומה, לא הרי נערה המגלה כישרון רב בחוגי ההעשרה כהרי ידידתה שהשתלבה בפועל בתחום ההי- טק ובית המשפט משתכנע כי לכך כיוונה את מסלול חייה. המדובר בנתונים אשר, ככלל, מלמדים כי הנפגע, חרף היותו קטין, רכש לו, בפועל, "הסטוריה תעסוקתית", לאמר פיתח כישורים מיוחדים שאינם מאפיינים, ברגיל, ילד או ילדה בישראל, או שעסק בפועל בעיסוק שעתיד להמשך גם בחייו הבוגרים" (פסקה 7 לפסה"ד).

בענייננו - ברי כי לא ניתן להוכיח סיפור חיים מיוחד המאפשר להעריך את כושר השתכרותה של המנוחה, שהיתה כבת ארבע במותה, באופן שונה מאמת המידה שנקבעה להערכת כושר השתכרותם של קטינים. לפיכך, דין הטענה כי המנוחה היתה משתכרת למעלה מהשכר הממוצע במשק, להדחות.

כמו כן אין בידי לקבל טענת הנתבעת כי יש לפסוק הפיצוי על בסיס נתוני השכר הממוצע במשק, כפי שהיו בעת מתן הצעת פשרה לפני למעלה משנה. הלכה היא כי חישוב הפיצויים יעשה על פי הנתונים הנכונים בעת מתן פסק הדין. כן אין בידי לקבל טענת הנתבעת בתחשיב הנזק מטעמה כי אין מקום להתחשב בשיעור חיסכון העולה על 15%, שכן טענה זו עומדת בניגוד להלכה שנקבעה בפרשת פינץ ובפרשת אטינגר השניה.

הפיצוי בגין השנים האבודות, יחושב, על כן, על בסיס הפסד בשיעור של 30% מהשכר הממוצע במשק, לתקופה של 47 שנים, בהיוון כפול, עד המועד בו היתה המנוחה צפויה להגיע לגיל 20.

השכר הממוצע במשק, עומד של סך של 8,555 ₪, ובניכוי מס, סך של 8,135 ₪.

הפיצוי בגין השנים האבודות, בהיוון כפול, מסתכם בסך של 517,245 ₪ (0.7014 X 302.1707 X 0.3 X 8,135).

כאב וסבל

מכוח תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו - 1976, זכאי עזבון המנוחה, לפיצוי בגין כאב וסבל, בשיעור של 25% מהסכום המקסימלי, המסתכם, נכון ליום פסק הדין בסך של 45,557 ₪.

הוצאות קבורה

התובעים עותרים לפסיקת פיצוי בגין הוצאות קבורה ומצבה, בסך של של כ- 30,000 ₪, למרות שבידם קבלות על סך של כ- 1,850 ₪. בנסיבות העניין ראיתי לפסוק פיצוי גלובאלי בסך של 5,000 ₪, בערכי היום בגין ראש נזק זה.