עוטאללה נ' מדינת ישראל

החלטה

לפניי בקשה לבטול החלטה בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב שניתנה ביום 5.9.13 בגין נהיגה בשכרות בריכוז של 310 מיקרוגרם אלכוהול לליטר אויר נשוף.

טיעוני הצדדים

המבקש הינו בעל הרכב, לטענתו מסר את רכבו לאחיינו – סלים. הנהג, אבו ראס אחמד, איננו מוכר למבקש. השימוע נערך בנוכחות הנהג ולא בנוכחות המבקש. הרכב הופקד בו ביום. הרכב משמש את המבקש לצרכי עבודתו, ומשבית קבוצת פועלים העובדים בשפרעם. המבקש עובד בחברה המודעת לנושא, משום שבעבר כבר נתפס רכב שלהם, לכן הם בודקים היטב כל רכב בכל בוקר - מצב השמן, מצב הצמיגים וכו'.

המבקש העיד בחקירה ראשית כי בן אחיו נסע עם חבריו לטיול, והנהג הינו חבר של האחיין. הרכב משמש אותו לעבודתו בפתוח כבישים ובעבודות עפר.

בחקירתו הנגדית השיב לשאלות התובעת כי לחברה 5-6 כלי רכב נוספים, הרשומים על שם אחיו. כשמסר את הרכב לאחיינו, בשעה 16.00-17.00, אמר לו האחרון כי הוא יוצא לטיול עם חבריו, אך לא פירט לאן ועם מי נוסע. המבקש הזהיר את האחיין לבל ישתה אלכוהול וינהג, כפי שהוא עושה תמיד כאשר נותן לו את הרכב, אך לא אמר לו דבר ביחס להעברת הרכב לאחר. את הנהג אין הוא מכיר. האחיין לא התייצב בביהמ"ש משום שהוא עובד.

התובעת התנגדה לבקשה, טענה כי המבקש איננו עומד בתנאי סעיף 57 לפקודה, משום שלא עשה כל שביכולתו על מנת למנוע את העבירה. כל הטענות ביחס לאחיין אינן מגובות בתצהיר מטעמו של האחיין, אשר אף לא התייצב לדיון. עוד טענה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת לנהג, האחיין היה בחברתו ולא מנע את העבירה. הנזק שנגרם למבקש קטֵן נוכח קיומם של כלי רכב נוספים בחברה.

הסניגור בקש להוסיף כי לא ניתן לצפות מאדם שסיים 8 כיתות שיחתים כל אדם הנוטל את רכבו שלא יבצע עבירות שונות. המבקש מודע לנושא השכרות משום שכבר אירע מקרה כזה בחברה, אך איננו יכול להחתים את 20 הפועלים העובדים אצלו. אם מוסֵר את רכבו לפועל שמבקש לנסוע לקנות שתיה, הוא איננו יכול לדעת אם אותו פועל יקנה בירה וישתה אותה בדרכו. כמו כן, אדם איננו יכול לדעת אם מי שקיבל את רכבו יעבירו לאחר ואיך ינהג אותו אחר.

דיון והכרעה

עיינתי בחומר החקירה ומצאתי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת לנהג, בהסתמך על דוחות השוטרים שעצרו ובדקו אותו, לכאורה עפ"י החוק והנהלים. בשלוש בדיקות הביצוע כשל הנהג, לשוטרים סיפר כי שתה "בירה אחת" ולקצין הפוסל אמר ששתה "שתי בירות".

העבירה המיוחסת לנהג הינה חמורה, והמסוכנות הנשקפת ממנה גוברת לאור מבחני הביצוע המוכיחים את חוסר כשירותו של הנהג בפועל.

הנהג קיבל את רשיונו ביום 23.7.12, דהיינו, מדובר בנהג חדש, מה שמעלה עוד יותר את רמת מסוכנותו. אין לחובתו הרשעות קודמות.

רע"פ 1286/11 אמברם נ. מ"י (להלן: "פס"ד אמברם") קבע מתווה לבדיקת תנאי סעיף 57.

הן בפסק הדין מפי כב' הש' סולברג והן מדבריו של כב' הש' ג'ובראן עולה כי צורך השעה מחייב פרשנות מרחיבה לסעיף 57 לפקודה. שם דובר ברכב שמסר אב לבנו, ובענייננו דוד לאחיינו. אני סבורה שניתן להתייחס באופן דומה לשני המקרים.

המבקש – הדוד הינו בעל הרכב. הוא ידע שאחיינו נוטל את הרכב לצרכי בילוי בחברת רעיו, אותם הוא איננו מכיר וכלל אינו יודע מיהם. המבקש הסתפק באזהרת האחיין לבל ישתה וינהג, ולא שאל לאן פניהם מועדות ומה תכניותיהם, מה יעשה האחיין אם ישתה בכל זאת, האם קיים נהג מחליף או תחבורה ציבורית כתחליף וכד'.

לטענת המבקש, הוא מסר את רכבו לאחיינו, אשר בתורו, ככל הנראה, העבירו לנהג.

האחיין לא התייצב לדיון בביהמ"ש ואף לא חתם על תצהיר מטעמו. כך גם לגבי הנהג.

העדרם של שניים אלה יוצר מצב המתואר בפס"ד אמברם כ"חסר ראייתי", ובענייננו הוא כפול.

איננו יודעים דבר על אותו אחיין עלום – שמו המלא, פרטיו, עברו – לא ידועים. איננו יודעים האם אותו אחיין הבין והסכים שלא לשתות ולנהוג. כמו כן, לא ידוע האם האחיין הזהיר, בתורו, את הנהג לבל ישתה וינהג, ואף לא אם עשה כל שביכולתו על מנת למנוע את העבירה.

האחריות המוטלת על בעל רכב הינה גדולה, כמפורט בפס"ד אמברם. אחריות זו עוברת מבעל הרכב למקבל הרכב (ובענייננו - מהמבקש לאחיין), שעה שהאחרון מעביר את השליטה ברכב לאחר. "שרשרת אחריות" זו גוררת אחריה את כל חובותיו של בעל הרכב.