עוזר נ' יעקב ואח'

החלטה

הנתבע 1 עותר לביטול פסק דין שניתן כנגדו ביום 12/1/09 בהעדר הגנה (בש"א 1425/09), וכן לאפשר לו להגיש כתב הגנה.

על פי כתב התביעה, ביום 21/8/73 חתם מר יחזקאל עוזר ז"ל (להלן: "המנוח"), ביחד עם שניים נוספים (אברהם אלוני ומנשה עטר) על הסכם, שלפיו רכשו ממר זכריה רצאבי את זכויותיו במקרקעין מסויימים (הסכם הרכישה צורף כנספח ד' לתביעה). במועד רכישתן, זכויותיו של מר זכריה רצאבי טרם נרשמו ברישום המקרקעין, אלא הן היו רשומות בספרי החברה המשכנת, שמשון חברה ליסוד שכונות בע"מ - הנתבעת 3. על פי הנטען, עיסקת הרכישה דווחה לנתבעת 3.

התובע טען, כי כארבע שנים לאחר פטירת המנוח, נמסרה למשפחתו הודעת תשלום שהופנתה אליהם ממשרדי מיסוי מקרקעין, לפיה יש לשלם את חובו של המנוח למס שבח, הנובע, לכאורה, מעיסקת מכר שביצע. משפחת המנוח, והתובע בכללה, הופתעו לקבל דרישת תשלום זו, בהתחשב בכך שהיא נובעת, כביכול, מעיסקת מכר שמעולם לא שמעו אודות קיומה, מה גם שהמנוח לא סיפר למי מהם על כוונתו למכור את הנכס. לאור זאת, פנה התובע לנתבעת 2 (משרדי מיסוי מקרקעין) על מנת לברר את פשר הדרישה. במסגרת בירור זה, קיבל התובע לידיו עותק מחוזה המכר (נספח א' לכתב התביעה). התובע עיין בחוזה המכר, ונדהם לגלות, כי כביכול, ביום 6/1/98, כשבוע לפני אישפוזו בבית החולים, התקשר המנוח בעיסקת מכר במסגרתה מכר לנתבע 1 שליש מהזכויות במגרש מסויים, כנגד תשלום בסך 45,000$ מצד הנתבע 1 עבור המנוח, על חשבון התמורה, עד למועד ביצוע העיסקה.

התובע מתכחש לקיומה של עיסקת המכר האמורה, וטוען כי במועד שבו, כביכול, נחתם חוזה המכר (6/1/98), מצבו הרפואי של המנוח לא איפשר לו לחתום על הסכם כלשהו. בעקבות כך, ביום 28/11/02, הגיש התובע תלונה במשטרה כנגד הנתבע 1 בגין זיוף ומרמה.

התובע מציין, כי ביום 17/7/07, קרוב לחמש שנים לאחר שהוגשה תלונתו במשטרה, הוא קיבל הודעה לפיה הוחלט שלא להוסיף לחקור ולא להעמיד לדין את הנתבע, מאחר שלא נמצאו ראיות מספיקות לכך. בנוסף, מציין התובע, כי על החלטת המשטרה הוגש ערעור ליועץ המשפטי לממשלה (לא נאמר מהי תוצאת הערעור).

התובע טוען, כי במועד כלשהו לאחר מות אביו, ביקש הנתבע 1, תוך זיוף ומרמה, להעביר על שמו, שלא כדין, את זכויות המנוח בנכס באמצעות חוזה מכר ויפויי כח מזוייפים, ובכלל זאת זיוף חתימתו של המנוח על גבי מסמכים אלה.

התובע עותר למתן פסק דין הצהרתי בדבר בטלות חוזה המכר, שנחתם לכאורה ביום 6/1/08 בין המנוח לבין הנתבע 1, וכן בדבר העדר זכויותיו של הנתבע 1 בנכס. בנוסף, עותר התובע להורות לנתבעת 3 שלא לבצע כל העברה או שינוי בזכויות המנוח מכח חוזה המכר.

אציין, כי בהחלטתי מיום 14/12/08 אישרתי את הסכמת הצדדים בדבר מחיקתה של הנתבעת 2 מהתביעה (בש"א 16859/08).

קודם לכן, בהחלטתי מיום 7/10/08 נעתרתי לבקשת התובע והוריתי על ביצוע תחליף המצאה של כתב התביעה לנתבע 1 , על דרך פרסום בעיתון יומי נפוץ (בש"א 17353/08).

הבקשה לתחליף המצאה נתמכה בתצהירו של מר ליאור עמר, חוקר פרטי, שהתבקש לבצע מסירה של כתב התביעה עבור הנתבע 1, בשתי כתובות אפשריות (בראשל"צ ובנס ציונה), או בכל כתובת אחר שתידרש. מר עמר טען, כי לא עלה בידו לאתר את כתובתו של הנתבע 1 , ומכאן שלא עלה בידו לבצע מסירה של כתב התביעה באחת מכתובות אלה או לאתר כתובת אחרת שבה מתגורר הנתבע 1 לצורך ביצוע מסירה. לאור זאת, טען מר עמר, כי להערכתו, יש לבצע תחליף המצאה.

ביום 6/1/09 הגיש התובע בקשה למתן פסק דין כנגד הנתבע 1 בהעדר הגנה, ובקשתו התקבלה בהחלטתי מיום 12/1/09 (בש"א 1425/09).

בבקשתו לביטול פסק הדין, טוען הנתבע 1, כי נודע לו אודות קיומו של פסק הדין רק ביום 18/6/09, באופן אקראי, מייד לאחר מכן הוא פנה לבית המשפט על מנת לצלם את מסמכי התיק, ואז נודע לו שכתב התביעה הומצא לו על דרך של תחליף המצאה.

הנתבע 1 טוען, כי הבקשה, התצהיר ודו"ח החקירה הם חלקיים ביותר ומעידים על כך שהתובע לא עשה את הדרוש על מנת להמציא לו את כתב התביעה באופן הנדרש.

לעצם העניין, טוען הנתבע 1, כי הוא מתגורר למעלה מחמש שנים בכתובת בראשל"צ, בה ביקר מר עמר (הנתבע 1 צירף לבקשתו אישורים משכניו לגבי עובדה זו). בנוסף, טוען הנתבע 1, כי גרושתו מתגוררת בכתובת בנס ציונה, שגם בה ביקר מר עמר, והיא מקבלת עבורו כל דואר שמגיע, ומעבירה אותו לידיו באמצעות ביתם המשותפת, אלא שלא נעשה כל ניסיון לבצע את המסירה לידיה (טענה עובדתית זו נתמכה באישור כתוב מאת בתו של הנתבע 1).

מעבר לכך, נטען, כי התובע היה מודע לכך שניתן להסתייע במתווך בשם מר יעקב יעקב שמשרדו בתל אביב (ושימש בעבר כ"איש קשר" בין התובע לנתבע 1), לשם המצאת כתב התביעה לנתבע 1, אלא שהתובע לא עשה כן.

לטענת הנתבע 1, הבחירה לפרסם את תחליף ההמצאה דווקא בעיתון "הארץ" מעידה על אופן התנהלותו של התובע.

הנתבע 1 מציג את גירסתו העובדתית למתואר בכתב התביעה.

ראשית, טוען הנתבע 1, כי חומר חקירה משטרתית אינו יכול להוות, בפני עצמו, ראייה בהליך אזרחי, וכל שנאמר במסגרת החקירה הוא בגדר עדות מפי השמועה. לטענתו, גם מסקנות החקירה המשטרתית אינן יכולות להוות ראייה לחובתו, שכן תחקיר המשטרה לא העלה ממצא כלשהו כנגדו.

בנוסף, מעלה הנתבע 1 טענות מקדמיות של מניעות ושיהוי.