עוה"ד התרשל במילוי חובותיו ולכן יפצה את לקוחו בכמליון וחצי ש"ח

א.         רקע עובדתי

1.         תביעה לתשלום פיצוי בסך 8,500,000 ש"ח בגין נזקים שנגרמו לתובע עקב התרשלות הנתבע, שהיה עורך דינו בעסקה לפיה ביקש התובע לרכוש 140 מניות של חברת " טיב טעם הכרמל בע"מ". לטענת התובע, הנתבע התרשל בניסוח ההסכם בינו לבין מר צחי ליפקה, אחד מבעלי המניות בחברה, ובכך שלא דאג במועד להשגת הסכמת החברה ויתר בעלי מניותיה לעסקה. רשלנות זו הביאה לכך שהתובע נאלץ לוותר על רכישת המניות בחברה, תמורת פיצוי מופחת בסך 1.2 מיליון דולר שנפסקו לטובתו בהליך בוררות שהתנהל בינו לבין ליפקה והחברה.

2.            התובע הינו איש עסקים, אזרח ותושב בלגיה, שעיסוקו העיקרי מכירת מוצרי עור (השאלון שצורף כנספח ט' לתצהיר הנתבע, שאלות 2-3). הנתבע הינו עו"ד המתמחה בתחום המסחרי (סעיף 2 לתצהירו). בשנת 1996, על רקע היכרות אישית ויחסי ידידות בין התובע לבין מר צחי ליפקה, אחד מבעלי המניות בחברת טיב טעם הכרמל בע"מ (להלן, בהתאמה: " ליפקה" ו" החברה" או " טיב טעם"), ניהל התובע משא ומתן עם בעלי המניות בחברה לגבי רכישת חלק ממניותיה (סעיף 3 לתצהיר התובע). טיב טעם עוסקת בייצור, יבוא ושיווק מוצרי מזון ברשת סניפים שבבעלותה. באותה עת היו בעלי המניות בחברה יעקב וחסיה טרייביטש, יצחק ליפקה, אמיר ואמנון שורק.

במסגרת המשא ומתן, ובעקבות המלצות שקיבל על הנתבע, פנה התובע לנתבע על מנת שיערוך הסכם לרכישת המניות. הנתבע הכין בחודש ספטמבר 1996 מספר טיוטות של הסכמים, תחילה באנגלית ולאחר מכן בעברית (סעיפים 8-9 לתצהיר התובע, ונספחים ל'-לב' לתצהירו). את חשבונות שכר הטרחה בגין עריכת הטיוטות שילמה החברה (סעיף 27 לתצהיר הנתבע). אולם בעלי המניות, למעט ליפקה, חזרו בהם מכוונתם למכור חלק ממניותיהם לתובע. לפיכך, סיכמו ביניהם ליפקה והתובע כי מתוך 200 המניות שהחזיק ליפקה, ירכוש התובע 140 מניות, שהיוו אותה עת 14% ממניות החברה, תמורת סך של 416,000 דולר (סעיפים 4-6 לתצהיר התובע).

3.         בחודש אוקטובר 1996, עוד בטרם חתמו ליפקה והתובע על הסכם לרכישת המניות, ובטרם פנה התובע אל הנתבע, שילם התובע לליפקה על חשבון העסקה הצפויה  סך של 70,000 דולר (תצהיר התובע ונספח ד' לתצהיר הנתבע). השניים, כאמור, היו בקשרי ידידות. בחודש יולי 1997 גובשה סופית ההסכמה בין התובע לבין ליפקה (סעיף 12 לתצהיר התובע). בשלב הראשון לא היה הנתבע מעורב בעיצוב מתווה העיסקה, שהיתה במתכונת של הסכם הלוואה ואופציה לרכישת המניות. ביום 6.7.97, כשלושה שבועות לפני חתימת ההסכמים בין התובע לליפקה, נשלחה לנתבע מאת עו"ד אמנון שורק, יועצה המשפטי של החברה ואחד מבעלי מניותיה,  טיוטת הסכם בין התובע לבין ליפקה שהוכנה על ידי שורק (נספח כב' לתצהיר התובע). בטיוטה הוגדרה העסקה כעסקת הלוואה, לפיה התובע מעמיד לרשות ליפקה הלוואה בסך של 416,000 דולר, וכביטחון להחזר ההלוואה משעבד ליפקה לטובת התובע 140 ממניות החברה שבבעלותו. לטיוטת ההסכם נלוותה טיוטה של כתב אופציה, אשר הקנה לתובע זכות לרכוש 140 מניות של החברה תמורת הסך של 416,000 דולר.

4.         בסמוך לאחר מכן, פנו התובע וליפקה לקבלת ייעוץ בענייני מיסוי מרו"ח דורון שגיב, שעמד בראש המחלקה המקצועית של משרד רואי החשבון של החברה, רו"חבבלי-מילנר (סעיף 15 לתצהיר התובע וסעיף 11 לתצהיר ליפקה). לטענת התובע, ליפקה הוא שביקש להתייעץ עם רואה חשבון בשל רצונו לדחות את מועד תשלום המס בגין מכירת מניותיו (סעיף 14 לתצהיר התובע). ליפקה, לעומת זאת, טוען כי התובע התחייב לשאת בתשלומי המס שיוטלו על ליפקה בגין מכירת המניות, ולכן התובע הוא זה שהיה מעוניין לקבל ייעוץ בענייני מיסוי (סעיפים 13-14 לתצהיר ליפקה).

בתום אותה פגישה הכין רו"ח שגיב מסמך בכתב-יד, המסכם את ההבנות שגובשו בין התובע לבין ליפקה (סעיף 17 לתצהיר התובע ונספח ח' לתצהיר הנתבע). המסמך שהכין רו"ח שגיב דומה במידה רבה לטיוטת ההסכם שהכין עו"ד שורק. גם במסמך זה הוגדרה העסקה כעסקת הלוואה, לפיה התובע מלווה לליפקה סך של 416,000 דולר, וכביטחון להחזר הלוואה משעבד ליפקה לטובת התובע 14% ממניות החברה (למען הדיוק, במסמך נאמר כי ההסכם הינו בין התובע לבין ליפקה וקובי טרייביטש, בעל המניות העיקרי בטיב טעם (להלן: " טרייביטש"), וכי ליפקה או קובי ישעבדו המניות להבטחת ההלוואה).

5.         עד לשלב זה לא היה הנתבע מעורב בעסקה המתגבשת בין התובע לליפקה במתכונתה החדשה או בניסוחה, שנעשה בידי עו"ד שורק ורו"ח שגיב. רק ביום 24.7.97 שלח התובע, בפקס, את המסמך של רו"ח שגיב לנתבע, והנתבע הכין על סמך מסמך זה הסכם הלוואה והסכם אופציה לרכישת המניות של ליפקה. הסכם ההלוואה והסכם האופציה נחתמו על ידי ליפקה ועל ידי התובע (לא באותו מעמד), והם נושאים תאריך מיום 28.7.97 (נספחים ב'-ג' לתצהיר התובע; להלן, בהתאמה: " הסכם ההלוואה" ו-" הסכם האופציה"). קיימת מחלוקת בשאלה היכן חתם התובע על הסכם ההלוואה והסכם האופציה. לטענת התובע, ההסכמים נחתמו על ידו במשרדו של הנתבע (עדות התובע בעמ' 14), ואילו הנתבע טוען כי ליפקה הגיע למשרדו על מנת לחתום על כל המסמכים, ולקח אותם עימו לבלגיה, כדי להחתים את התובע (סעיף 36 לתצהירו).

            ב הסכם ההלוואה נקבע כי התובע יעניק לליפקה, בתוך 3 ימים ממועד חתימת ההסכם, הלוואה בסך של 346,000 דולר (אשר ביחד עם הסך של 70,000 דולר שכבר שולם לליפקה מסתכמת ב-416,000 דולר), וכי להבטחת פירעון ההלוואה ישעבד ליפקה לתובע 140 ממניותיו בטיב טעם (סעיף 9 להסכם). בסעיף 10 להסכם נקבע כי " על מנת להבטיח את מימוש המניות במקרה של אי פרעון ההלוואה, יועברו המניות על שם נאמן, ראפידס נאמנויות בע"מ [חברה השייכת לנתבע - ראה נספח ד' לתצהיר התובע], ובנוסף, יהיה רובי [התובע - ע.ב.] רשאי לרשום שעבוד על המניות ברשם המשכונות. צחי [ליפקה - ע.ב.] מתחייב לחתום על כל מסמך אשר ידרש לשם רישום משכון כאמור וכן הינו מתחייב לדאוג כי העברת המניות משמו לשם ראפידס נאמנויות בע"מ תאושר בדירקטוריון החברה ותרשם ברשם החברות". ליפקה הצהיר בהסכם כי בעלי המניות האחרים בחברה ויתרו על זכות סירוב ראשונה ביחס למניות נשוא החוזה (סיפא לסעיף 9).  

            בהתאם ל הסכם האופציה, ניתנה לתובע אופציה בלתי חוזרת לרכישת 140 ממניות טיב טעם תמורת סך של 416,000 דולר. תקופת האופציה הקבועה בהסכם היא מיום 1.1.99 ועד יום 1.8.02, והתובע היה זכאי לממשה בתוך תקופה זו (סעיף 3). כן נקבע כי ליפקה לא יהיה רשאי לבטל את האופציה או לשנות את תנאיה (סעיף 1). סעיף 5 להסכם מורה כי כל עוד האופציה תקפה, יופקדו המניות נשוא האופציה בנאמנות בידי חברת ראפידס נאמנויות בע"מ. בסעיף 6 נקבע כי בכל מקרה של הנפקה של החברה לציבור או למשקיע חיצוני (החברה היתה פרטית בעת חתימת חוזה ההלוואה וחוזה האופציה), תקוצר תקופת האופציה והתובע יידרש להחליט אם לממשה לא יאוחר ממועד חתימת ההסכם עם המשקיע החיצוני או ממועד ההנפקה. סעיף 10 להסכם כולל הצהרה של ליפקה לפיה האופציה ניתנת לתובע בהסכמת טרייביטש, בעל המניות העיקרי בחברה.

6.         התובע מדגיש כי מלכתחילה כל רצונו היה לרכוש את המניות בחברה מליפקה, ומתכונת חוזי ההלוואה והאופציה נבחרה לבקשת ליפקה ומטעמי מס, על מנת לדחות את מכר המניות (סעיף 14 לתצהיר התובע, והנתבע מודה בכך בסעיף 35.2 לתצהירו). אך במתכונת האופציה שנבחרה היה טמון גם יתרון לתובע: ניתנה לו תקופה של כחמש שנים לבחון את התפתחות החברה, ולהחליט האם ומתי כדאי לו לרכוש את המניות או לקבל את השקעתו בחזרה. עובדה היא שהתובע לא ביקש לממש את האופציה מייד כאשר היה זכאי לעשות כן על-פי החוזה, קרי: ביום 1.1.99, אלא רק בשנת 2002 (ראה סעיף 10 לקמן). התובע היה מוכן ללכת לקראת ליפקה ולהסכים למתווה של הלוואה ואופציה, אך באותה העת רצה להבטיח שהוא יהיה זה שיחליט אם לממש את האופציה או לדרוש את כספו בחזרה, ושליפקה לא יוכל למנוע זאת ממנו (עדות התובע בעמ' 10-11). לכן הדגיש רו"ח שגיב בסוף המסמך שהיווה מתכונת להסכמים של הנתבע (נספח א' לתצהיר התובע): " הערה לעו"ד: רובי רוצה להיות בטוח שעל פי ההסכם הזה אין אופציה של צחי וקובי להחזיר לו את הכסף כנגד רצונו" (רובי הוא התובע, צחי הוא ליפקה וקובי הוא טרייביטש).

7.         בד בבד עם עריכת הסכם ההלוואה והסכם האופציה, הכין הנתבע מספר מסמכים נוספים לחתימת הצדדים: שטר העברת מניות מליפקה לחברת ראפידס נאמנויות בע"מ; כתב הוראות לנאמן; הודעה של חברת טיב טעם לרשם החברות בדבר העברת 140 המניות של ליפקה לנאמן; ואישור בעלי המניות האחרים בטיב טעם בו הם מאשרים כי אם תמומש האופציה בידי התובע - הם יסכימו להעברת המניות של ליפקה על שמו, וכי הם מוותרים על זכות סירוב ראשונה, אם קיימת (נספח יח' לתצהיר הנתבע). התובע וליפקה חתמו יחד, בעת החתימה על ההסכמים, גם על כתב הוראות לנאמן, וליפקה חתם על שטר העברת המניות לחברת הנאמנות שבשליטת הנתבע. לעומת זאת, שניים מן המסמכים הנלווים להסכמים ושהכין הנתבע לא נחתמו מעולם - לא בעת חתימת חוזי ההלוואה והאופציה ולא לאחר מכן: אישור בעלי המניות בחברה על הסכמתם להעברת המניות לתובע בעת מימוש האופציה והודעת החברה לרשם החברות על העברת המניות לנאמן (להלן: " המסמכים הנלווים"). כמו כן, לא נרשם שיעבוד על המניות של ליפקה ברשם המשכונות, כפי שאמור היה להיעשות לפי סעיף 10 להסכם ההלוואה. לטענת התובע, העדרם של המסמכים הנלווים, בצירוף ניסוח רשלני של סעיף 6 להסכם האופציה, הקובע קיצור תקופת האופציה במקרה של כניסת משקיע חיצוני לחברה מבלי לקבוע חובה של ליפקה להודיע על כך בכתב לתובע - הם אלו שאפשרו לליפקה ולחברה להתנער בסופו של דבר מקיום הסכם האופציה, וגרמו לכך שהוא נותר לבסוף ללא המניות.

8.         ביום 17.8.97, כשלושה שבועות לאחר חתימת ההסכמים, שלח הנתבע מכתב לתובע בו ציין כי טרם קיבל מליפקה את המסמכים הנלווים החסרים והוא שאל האם לפנות לליפקה, או שמא התובע יפנה אליו ישירות (נספח י' לתצהיר הנתבע). ביום 31.12.97 פנה הנתבע פעם נוספת לתובע, וציין כי טרם קיבל את המסמכים הנלווים החסרים כשהם חתומים. הנתבע מציין במכתבו כי מסמכים אלו דרושים כדי ליתן תוקף לעסקת העברת המניות, וכלשונו:

"to give effect to the above transfer" (נספח יא' לתצהירו). בנוסף, קיים הנתבע פגישה עם התובע בסביבות חודש דצמבר 1997, במסגרתה דן עימו בכל הפעולות אשר נותר לבצע על מנת להשלים את העסקה, והתובע ערך תרשומת בכתב-ידו (חלקה בעברית וחלקה בצרפתית) של פעולות הנדרשות למימוש האופציה, תחת הכותרת " לממש את האופציה" (נספח יז' לתצהיר הנתבע). בתחתית המסמך רשם התובע, תחת הכותרת" " היה צריך לעשות", להשיג את חתימתם של יתר בעלי המניות לעסקה. לאחר אירועים אלו שהתרחשו בסוף שנת 1997, ועד לסוף שנת 2000,  אין ראיה או טענה לקשר כלשהו שהתקיים בין התובע לבין הנתבע. השגת המסמכים הנלווים החסרים פשוט נזנחה, כאשר כל צד מאשים בכך את רעהו. 

9.         בחודש פברואר 2000 פנו התובע וליפקה למשרד רו"ח בבלי-מילנר, וביקשו חוות דעת לגבי היבטי המיסוי הכרוכים במימוש האופציה. בחוות הדעת, אשר על-פי הנאמר בה ניתנה לבקשת התובע וליפקה, נאמר כי סכום המס "שיחול על מר צחי ליפקה" במקרה של מימוש האופציה במועד עריכת חוות הדעת מוערך ב- 827,577 ש"ח (סעיף 67 ונספח י' לתצהיר התובע). בביקורו בישראל בסוף שנת 2000 פנה התובע, ביחד עם ליפקה, למשרד רו"ח נוסף (שלמה זיו) עימו חתם התובע, ביום 1.1.01, על הסכם למתן שירותים ביחס להיבטי המס הכרוכים ברכישת מניות טיב טעם (ראה סעיף 72 ונספח יב' לתצהיר התובע).

בחודש דצמבר 2000 פנה התובע לנתבע, הודיע לו כי הוא עומד להגיע לישראל בימים הקרובים, וביקש לדעת האם הוא נדרש לממש את האופציה בשנה הקרובה, או שמא הוא יכול להמתין עד שנת 2002. בתגובה כתב הנתבע כי תקופת האופציה מסתיימת ביום 1.8.02, ולכן התובע יכול להמתין עם משלוח הודעה על מימוש האופציה עד מועד ביקורו הקרוב בישראל (סעיפים 69-70 ונספח יא' לתצהיר התובע). הן התובע והן הנתבע לא התייחסו כלל במכתבים אלו לעובדה קריטית שנתבררה בדיעבד: בחודש מאי 1999 נכנס משקיע חיצוני לחברה (עראף), כאשר לפי נוסחו של סעיף 6 להסכם האופציה היה על התובע לממש את האופציה לפני כניסתו לחברה של משקיע חיצוני. כפי שיובהר לקמן, התובע לא היה מודע להתפתחות זו, ואין גם טענה שהנתבע ידע עליה.

10.        ביום 18.2.02, בגדרה של תקופת האופציה, שלח התובע לליפקה הודעה בכתב על מימושה (נספח יג' לתצהיר התובע). בתגובה, כתב ליפקה לתובע: " ברצוני להזכירך שבהתאם לסעיף 6 לחוזה... האופציה אינה בתוקף כלל ולכן אינך יכול לממשה" (נספח טז' לתצהיר התובע). לחליפת המכתבים הנ"ל קדמה הידברות בין הצדדים בעל-פה, בה הודיע התובע לליפקה על רצונו לממש את האופציה, ואילו ליפקה טען כי היא פקעה (ראה סעיפים 73-76 לתצהיר התובע). לטענת התובע, רק בשלב זה הסתבר לו כי עוד ביום 6.5.99 הקצתה חברת טיב טעם מניות למשקיע חיצוני - משפחת עראף (סעיף 76 ונספחים טו' ו-מ' לתצהיר התובע).

11.        לצורך בירור המחלוקות שנתגלעו בין התובע לבין ליפקה, פנו השניים להליך גישור בפני עו"ד משה שקל (סעיף 98 לתצהיר התובע ונספח מב'). חברת טיב טעם הצטרפה אף היא להליך הגישור, והבהירה כי היא מתנגדת להעברת המניות מליפקה לתובע (סעיף 102 לתצהיר התובע; סעיף 96 לתצהיר גילוי מסמכים של התובע, נספח ט' לתצהיר הנתבע). בשלב מסוים החליטו הצדדים להסמיך את עו"ד שקל להכריע בסכסוך כבורר (נ/7), וביום 16.12.03 ניתן פסק הבורר (נספח יז' לתצהיר התובע). אין מחלוקת כי הליך הבוררות לא היה הליך רגיל וכי פסק הבורר שיקף, למעשה, הסכמה אליה הגיעו התובע וטרייביש על דעתו של ליפקה לאחר ששמעו את עמדתו של עו"ד שקל (סעיף 113 לתצהיר התובע; עמ' 28 לפרוטוקול). הצדדים לא הגישו לבורר כתבי טענות או תצהירים, לא התקיימו חקירות נגדיות, לא נרשם פרוטוקול, וב"כ הצדדים מסרו לבורר הערות ותיקונים משותפים בכתב לטיוטת הפסק (עדות התובע בעמ' 27, 32 לפרוטוקול; עדותו של עו"ד פירט בעמ' 52; נספח יב' לתצהיר הנתבע; מוצג נ/9). עו"ד שרמן לא נקרא להעיד בפני הבורר, אלא רק התבקש על ידי ב"כ התובע, עוה"ד פירט ונורדמן, לתאר בפניהם את המגעים שקדמו לחתימת הסכם ההלוואה והסכם האופציה, ולמסור להם את המסמכים הרלוונטיים (סעיפים 6-8 ו-11 לתצהיר עו"ד פירט).

12.        בטיוטת ההסכם מיום 19.5.03 (נ/2) קבע הבורר כי שוכנע שהאופציה תקפה, וכי על ליפקה להעביר לתובע 140 ממניותיו בחברה, בהתאם להסכמים (סעיף 6.1 לטיוטה). עם זאת, קבע הבורר בטיוטה כי לאור התנגדותה הנחרצת של החברה למימוש האופציה על ידי התובע, ניתנת לה אופציה לרכוש את המניות להן זכאי התובע תמורת סך של 1.2 מיליון דולר. הבורר אף ציין כי בקובעו סכום זה, שהוא נמוך בעיניו ממחיר השוק, התחשב במחדלו של התובע לקבל את הסכמת החברה מראש, כמו גם באפשרות שהתובע ידע על הסכם ההשקעה של משפחת עארף (סעיף 6.2 לטיוטה).