עובדי החברה על פי רשימה מצ"ב ואח' נ' אגרקסקו חברה ליצוא חקלאי בע"מ ואח'

החלטה

עניין לנו בסכסוך במרכזו עומדת "תחנת טרנזיט" לשיווק תוצרת חקלאית, שנבנתה ותופעלה בידי חברת אגרקסקו בע"מ טרם קריסתה, על מקרקעין השייכים למושב עין יהב. כאשר קרסה אגרקסקו ונקלעה להליכי חדלות פרעון, חלו שיבושים בהפעלת התחנה, אשר לשיטת המושב עולים לכדי הפסקת פעילות המקנה לו סעדים הקבועים בחוזה שבין הצדדים, ולמעשה ליטול את התחנה לרשותו. עיינתי בטענות הצדדים, ונוכח העובדה כי הלכה למעשה עסקינן בפרשיה שבליבה מחלוקת עובדתית, נקבעה הבקשה לדיון במעמד הצדדים. אלא, שהצדדים לא ניצלו את הדיון לעריכת חקירות; תחת זאת, ביקשו מבית המשפט כי תנתן להם שהות להגיע להסכמה, בתיווכו של כונס הנכסים הרשמי. עתה, משהודיעו הצדדים כי לא עלה בידם להגיע להסכמה, לא נותרה בפני ברירה אלא להכריע – על המחלוקת העובדתית העקרונית שבבסיסו – בהתאם לכתבי הטענות, בדגש על המסמכים, התכתובות ושאר הצרופות שצירפו הצדדים, במידה וצירפו, ובהתאם לנטלי ההוכחה נשוא דיני הראיות;

חברת אגרקסקו, במעמדה כחברה מרכזית העוסקת ביצוא חקלאי עבור מגדלים, ובעניינו ישובים חקלאיים באיזור הערבה, נהנתה במשך שנים ממעמד של גוף הנחשב "סמוך לשולחנה של המדינה", אם לא זרוע של המדינה לכל דבר ועניין. פער זה, שבין האורח בו נתפשה בקרב הגורמים שהתקשרו עימה או הלוו לה כספים, לבין מצבה המשפטי דה-פקטו, קשור לכאורה קשר הדוק לחלק מהבעיות הקשות ביותר שהתגלו עם קריסתה, ואשר רובן מצויות מעבר לדרוש הכרעה בבקשה הנוכחית.לעניננו, הרי די להעיר כי במעמדה דאז, נהנתה אגרקסקו ממוניטין ומאמון (שלא לומר, כוח מיקוח) של הישובים החקלאיים שנעזרו בשירותיה; ומכאן אף החוזה נשוא הבקשה הנוכחית, שעניינו שיתוף פעולה ארוך טווח בין אגרקסקו לעין-יהב.

תוכנו ולשונו של החוזה שבין הצדדים ברורים, ואינם שנויים במחלוקת, להבדיל מהפרשנות המשפטית של חלק מסעיפיו. עניין לנו בתחנה שבנתה אגרקסקו על מקרקעין השייכים לעין-יהב, ואשר החוזה שנחתם בין הצדדים ביום 25.12.2007 הקנה לה את הזכות להפעילה ולגרוף את הרווחים בגין כך, וזאת לתקופה של 20 שנים. אלא מאי? סעיף 3.2 לחוזה, שהוא העומד בלב-ליבה של המחלוקת הנוכחית בין הצדדים, קבע כהאי לישנא:

"אם אגרקסקו תחליט להפסיק את הפעלת הטרנזיט לפני תום 20 שנים מסיבה שאינה נובעת מהפרת עין יהב את ההסכם, אז תמסור אגרקסקו את תחנת הטרנזיט לחזקתה של עין-יהב לרבות כל הבנוי בה (למעט יחידות קירור וכל ציוד נייד אחר)"

זאת, להבדיל מסיפת אותו סעיף העוסקת בהפסקת פעילות באשמת הפרת הסכם מצד עין יהב, שאזי תהיה אגרקסקו זכאית לפיצוי כספי נכבד בהתאם לנוסחת חישוב המופיעה בסיפא לאותו סעיף.

מכאן למעשה המחלוקת המרכזית שבין הצדדים. טענתה המרכזית של עין יהב, הינה כי עקב הקלעותה של אגרקסקו לחדלות פרעון, הופסקה פעילות התחנה לחודשים ארוכים. זאת, חרף מכתבי התראה חוזרים ונשנים מצד עין יהב. אי לכך, עומדת לעין יהב הזכות, בהתאם לסעיף, ליטול את התחנה לרשותה. אעיר, כי מן התכתובות שבין הצדדים עולה, אף אם באורח לקוני, כי לצד הקשיים שבהפעלה עצמה, התווספה לבעיות גם שריפה, שגרמה להשבתת חשמל במקום, תקלה שלא תוקנה במשך חודשים ארוכים.המפרקים, כמו גם הרוכשת של אגרקסקו שהצטרפה לעמדתם, אינם מכחישים לחלוטין את הטענה בדבר השבתת הפעילות, אולם טוענים כי חלק מאותה "השבתה" , ולמעשה החלק נשוא התקופה המשמעותית לבחינת הבקשה, היתה שגרתית וחזרה על עצמה כל שנה, מאחר והתחנה היתה פעילה אך חלק מעונות השנה – אשר מהוות את עונת המלונים, ולאחריה עונת הפלפלים. מעמדת המפרקים עולה, כי בחודשים אפריל עד ספטמבר, היה נהוג וידוע כי התחנה אינה מופעלת, ולעיתים היא מושכרת בשכירות משנה לצד ג'. זאת ועוד; המשיבים מוסיפים וטוענים כי כאשר ביקשו לחזור ולהפעיל את התחנה, היתה זו דווקא עין יהב שמנעה זאת מהם, באשר חקלאיה החרימו את התחנה וסירבו לעבוד עם אגרקסקו ובמיוחד עם הרוכשת שלה, היא קבוצת ביקל.

להשלמת התמונה אעיר; בין הצדדים נטושות מחלוקות נוספות, אשר לשיטתי חלקן מהותיות פחות להכרעה דה-פקטו של הסכסוך, וחלקן מחלוקת משפטיות נשוא דיני חדלות הפרעון, אשר פתרונן נראה פשוט יחסית. כך למשל, ובלא צורך בנסיבות המקרה להעמיק ולדון באריכות בסוגיה, נראה כי יש צדק רב בעמדת המפרקים בכל הנוגע ליכולתה של חברה חדלת פרעון להעביר את זכויותיה בחוזה לרוכש. זאת לעיתים אף במקומות בהן הדבר קשה יותר בעוד החברה סולבנטית ומבצעת מכר מרצון.בעניין זה, קשה עלי עמדתה של עין-יהב, באשר נדמה כי היא מתעלמת ממושכלות יסוד בתחום דיני חדלות הפרעון, ומשמעותה דה-פקטו היא כי מתקשרים בחוזה מול חברה ההופכת חדלת פרעון, יוכלו להטיל וטו על עצם יכולתה להעביר פעילות או למכרה; זאת, באורח שלעיתים עשוי אף להכשיל הסדרי נושים. הדברים בעייתיים שבעתיים מקום בו מאחורי הסירוב מסתתרת טובת הנאה ממשית שתצמח למסרב בשל כך – העברת נכס רב ערך לידיו, ובנסיבות מסויימות חינם אין כסף; הדברים בעייתיים שבעתיים, מקום בו החוזה עצמו אינו כולל איסור מפורש על המחאת זכויות, וספק אם הצדדים חשבו כלל ועיקר על אפשרות שכזו בעת החתימה (קל וחומר לאור מעמדה של אגרקסקו דאז, כפי שעולה היטב מתגובת עין יהב עצמה). זאת ועוד; קשה עלי אף הפרשנות הגורפת שמנסה עין-יהב להפיק מהסעיף המורה לאגרקסקו להפעיל את התחנה בעצמה, ואשר ספק אם הוא מתייחס למצב של חדלות פרעון, להבדיל מהגבלת העברת ההפעלה השוטפת לקבלן משנה; לא פחות מכך, בעייתית היא התייחסותה של עין-יהב להעברת הפעילות אך ורק דרך הפריזמה של העברת חיובים של אגרקסקו, להבדיל מהעברת זכויות – באשר חוזה מעצם טיבו הוא מארג של זכויות וחובות המושתות על שני הצדדים.

אלא, שחולשת חלק מטענותיה של עין-יהב בעניין זה, ואף דחייתן המפורשת, אינה סוללת בהכרח את דרכם של המפרקים לזכיה במחלוקת, באשר אין היא מכריעה את המחלוקת האמיתית והמרכזית נשוא הבקשה.

מחלוקת זו הינה כאמור מחלוקת עובדתית כמעט טהורה, העוסקת בשאלה, האם חלה בנסיבות המקרה הפסקת פעילות החורגת ממה שהיה רגיל ונהוג בין הצדדים, ועולה לכדי הגשמת הסעד מרחיק הלכת נשוא סעיף 3.2 רישא לחוזה. ראוי לציין כי צודקת עין יהב בטענה חשובה – אף אם חלופית – שהעלתה בכל הנוגע למשולש היחסים שבינה, אגרקסקו וקבוצת ביקל:ככל שהתגבשה הפרה של אגרקסקו המאפשרת לעין יהב להפעיל את סעיף 3.2, הרי שרכש הפעילות והמחאת הזכויות לטובת קבוצת ביקל כוללים את הנכסים והזכויות של אגרקסקו as is where is, כולל כל החולשות וטענות צדדי ג' הכרוכים בהם. קרי, אם התגבשה זכאותה של עין יהב ליטול את התחנה לרשותה טרם המועד בו נעשתה ההמחאה, הרי שקבוצת ביקל, למרבה הצער "ירשה חתול בשק", והיא כפופה לזכויותיה של עין יהב. זאת חרף, ובמידה רבה דווקא בגלל, תוקפה של ההמחאה ויכולתה של חברה חדלת פרעון למכור את פעילותה לצדדי ג'. אם לא די בכך, הרי שלפי הנטען, הוחתמה קבוצת ביקל בידי המפרקים אף על תניה מפורשת, לפיה התמורה שתשלם בעבור הרכישה לא תושפע מגורלה של התחנה נשוא המחלוקת שבפני; מחלוקת שנראה שהיתה ידועה היטב לצדדים נכון לאותו מועד.

יוצא, כי פעם נוספת אנו שבים לאותה ליבה עובדתית, אשר בהתאם לאורח הכרעתה יקום או יפול התיק כולו. נוכח חשיבות הדברים אחזור ואדגיש, כי אין לי אלא להצר כי הצדדים – שמא, אגב רצונם האמיתי להידבר ביניהם, לא טרחו לבצע חקירות והותירו את בית המשפט להכריע, בהתאם לחומר מוגבל למדי המצוי בפניו; ובעניין זה, אכן אין לו לשופט אלא אשר את עיניו רואות – ובנסיבות המקרה, עסקינן בעיקר בכתבי בי-דין וצרופותיהם, בדגש על התכתובות שנערכו "בזמן אמת" בין הצדדים.בהתאם לאלו, עלי לקבוע על מי מוטל נטל ההוכחה והאם ועד כמה עמד בו; כמו גם, עד כמה היתה הפסקת הפעילות בתחנה עניין שגרתי שהושפע אך במעט מקריסתה של אגרקסקו, או שמא נכונה גרסת עין-יהב ועסקינן בהפסקת פעילות שגלשה עמוק לתוך עונת המלונים, ואף לתוך עונת הפלפלים שלאחריה. זאת ועוד; בעניין זה, לא מן המותר להזכיר את עמדת המפרקים, לפיה משביקשו הם, או לחלופין קבוצת ביקל, להחזיר את התחנה לפעילות, היתה זו דווקא עין יהב שסיכלה את כוונתם. זאת, באמצעות סירוב עיקש לשתף פעולה (כך כאמור לשיטת המפרקים וקבוצת ביקל) – מן המניע הברור של רצון ליטול את התחנה לרשותה.

מן הבחינה המשפטית, לעומת זאת, הרי שהדברים ברורים בהרבה;היות ומן החוזה משתמע בבירור אומד-דעת להפעלה שוטפת של התחנה, בעיקר בעונות הרלוונטיות לענפי המלונים והפלפלים (והדברים מתחזקים אף נוכח הקובלנות במכתבי בא-כוחה של עין-יהב ב"זמן אמת", בהם אגע בהמשך החלטתי). הרי, שאין ספק כי הדבר משליך על פרשנותו של סעיף 3.2 כחלק מאותו מארג חוזי, אשר מבחינת עין יהב נועד לספק לה וודאות ויכולת לסמוך על כך כי התחנה תפעל ותשרת אותה, בעיקר באותן עונות. מקום בו הדבר אינו מתרחש, ולא באשמתה של עין יהב, ניתנת לה הזכות ליטול את התחנה לרשותה ולהפעילה בעצמה – וודאי בלא צורך לשלם פיצויים לאגרקסקו, אשר בקבוצת המקרים נשוא סעיף 3.2 רישא היא-היא המעוול אשר בגלל מחדליו פסקה ההפעלה (להבדיל, מן המקרים נשוא סעיף 3.2 סיפא, שם המעוול הינו עין-יהב). בין אם נדון באפשרות נשוא סעיף 3.2 רישא באספקלריה של זכות הצומחת עקב הפרה יסודית של החוזה בידי אגרקסקו (ואין ספק כי אי-הפעלה של התחנה בעונת המלונים או הפלפלים הינה הפרה יסודית), ובין אם נדון בה באספקלריה של תנאי מפסיק, הרי כך או אחרת אין הסעיף מצומצם אך ורק למקרים בהם מודה אגרקסקו ומצהירה כי היא מפסיקה את ההפעלה. אין ולא יכול להיות ספק, כי אותה תוצאה עשויה להתקבל גם במקום של הפסקה דה-פקטו של הפעילות, החורגת מתקלות הנובעות אך ורק משיבושים זמניים המתוקנים במהירות. זאת, אף אם אגרקסקו אינה מצהירה על הפסקה, ובמקרים מסויימים אף אם היא מכחישה אותה. מנגד, אין צורך להכביר מילים על אודות הכלל היסודי הנוגע לתנאים מפסיקים בדיני חוזים, כי במקום בו הצד שכנגד הוא שגרם במכוון להתממשות התנאי המפסיק, אין הוא זכאי להבנות מעוולתו הוא ולהנות מנישול המתקשר מולו מזכויותיו החוזיות. בעניננו, הדברים מקבלים משנה תוקף, נוכח קיומן של הקביעות נשוא סעיף 3.2 סיפא לחוזה. לשון אחר; היה ויוכח, כי הסיבה לאי-חידוש הפעילות במועד סביר בתוך עונת המלונים או הפלפלים, היה סירובה של עין-יהב לשתף פעולה עם המפרקים, הרי שאזי עין-יהב מנועה מהסתמכות על סעיף 3.2 רישא, ומעבירה במו-ידיה את ההתדיינות לסעיף 3.2 סיפא, אשר במסגרתו תחוייב בפיצוי – שמא בסכום ניכר מאד, בגין נטילת התחנה לרשותה. ראוי לציין, כי אך ברור הוא כי הנטל להוכיח טענה שכזו הינה על הטוען לה – ובנסיבות המקרה, על המפרקים. נטל זה, חשוב להדגיש, אינו חל אך ורק על הוכחת עצם הסירוב של עין יהב לעבוד עימם, קל וחומר עם קבוצת ביקל – אלא חל ראשית כל ובעיקר על עיתוי הסירוב, קרי – האם החלו הסירוב וההחרמה מצד עין-יהב בטרם התגבשה הפרה יסודית המקנה זכות ביטול והפעלת הסנקציה, או שמא לאחריה.

עניינים אלו, כאמור, נותר לי לברר ולקבוע בהם ממצאים בהתאם לחומר המצומצם למדי שהונח בפני, ובהתאם לזאת, עלי לקבוע כיצד נהגו הצדדים וכיצד עמדו בנטל הבאת הראיות. זאת, באורח שבו זה המעמיד טענה עובדתית משמעותית, בעיקר כזו המגובה היטב בראיות, מעביר את הנטל להביא ראיה סותרת אל הצד שכנגד, וחוזר חלילה. העובדה הבסיסית, המופיעה בטענות שני הצדדים ודומה כי עליה לכשעצמה אין מחלוקת, הינה כי עונת המלונים נפתחת בספטמבר, ונמשכת עד לסוף אוקטובר; עונת הפלפלים נפתחת מיד לאחריה, ומסתיימת באפריל. מכאן גם טענת המפרקים, כי עין יהב חוטאת בחוסר תום-לב, וזאת בשל נסיונה להתעלם מכך כי ממילא לא התקיימה ולא אמורה היתה להתקיים בתחנה פעילות בין מאי לאוגוסט; אי לכך, וככל שטענה זו נכונה – אשר בעניינה לא מצאתי מענה סותר מהותי בתגובות עין יהב, הרי קשה להטיל ספק בכך כי לא ניתן להפעיל את סעיף 3.2 לחוזה בגין אי פעילות בין מאי לאוגוסט. על בסיס זה, מן הראוי לבדוק את ההתכתבות שבין הצדדים.

שני המכתבים הראשונים מטעם עין יהב, שאחד מהם נשלח מספר ימים טרם הקפאת ההליכים, והאחר מספר שבועות לאחריה, נשלחו ביוני ובאוגוסט של שנת 2011. מכתבים אלו נראים על-פניהם כמכתבים העוסקים בנסיון לברר את החשש והשמועות לפיהם אגרקסקו אינה מתכוונת להמשיך ולהפעיל את התחנה (ובכך מחזקים, אגב אורחא, את התחושה שמדובר בכוונה עתידית, קרי שבאותם חודשים ממילא לא ציפה איש מהצדדים להפעלה – באשר עונת המלונים טרם החלה). לפי טענת עין-יהב שלא נסתרה על-ידי המפרקים, מכתבים אלו לא נענו כלל. נוכח עיתויים של מכתבים אלו, כמו גם נוסחם, הרי ספק גדול אם הם לכשעצמם יכולים להקים עילה כלשהי כנגד אגרקסקו. עם זאת, אין לי אלא להצר על העובדה כי המפרקים (ובתארם דאז, הנאמנים בהקפאת ההליכים) לא טרחו לענות על המכתבים דנן כלל ועיקר.

חרף כל ההבנה לעומס הרב שעמד בפני הנאמנים דאז בתקופה אינטנסיבית זו של דיונים בהקפאת ההליכים, אין ספק כי היו מטיבים לעשות לו היו טורחים ליתן מענה, אף אם תמציתי. זאת, לא רק בשל עצם העובדה כי ראוי שלא להותיר באפלה את מי שחרד לגורל אמצעי חשוב הקשור בפרנסתו, אלא אף מסיבות ראייתיות-תועלתיות גרידא. לו היו הנאמנים משיבים, בזמן אמת, מענה מפורט, ניתן היה על-נקלה להסיק ממנו, ולו לכאורה, על אומד דעתם ועל מצב הדברים באותה עת, למצער לפי גרסתם. זאת, להבדיל מטיעונים מאוחרים יותר, שבאו לעולם לאחר שכבר התלהט הסכסוך בין הצדדים. לעומת שני המכתבים הראשונים, הרי שמכתבה השלישי של עין יהב נשלח ב-14.9, קרי במועד בו קשה לחלוק על כך כי עונת המלונים כבר נפתחה, ואי לכך, הרי אף לפי גרסת המפרקים כבר קמה חובתה של אגרקסקו להפעיל את התחנה. במכתבו זה, כותב בא-כוחה של עין יהב כהיא לישנא:

"מכתבי שבסימוכין (המכתבים מיוני ומאוגוסט – ו.א) לא זכו לכל מענה.למרות שעונת ייצוא המלון החלה זה מכבר, ולמרות שעונת יצוא הפלפל עומדת בפתח, טרם הפעילה אגרקסקו את תחנת הטרנזיט שבנדון (כפי שעשתה בכל אחת משלוש השנים האחרונות). בנסיבות אלו, וכאמור במכתבי שבסימוכין, זכאית מרשתי לקבל לחזקתה את תחנת הטרנזיט, לרבות כל הבנוי בה (למעט יחידות הקירור הניידות וכל ציוד נייד אחר)"

ובהמשך:

"בכוונת מרשתי לממש זכויותיה על פי ההסכם בין אגרקסקו לבינה, ולקבל (ובמידת הצורך, לתפוס) את החזרה בתחנת הטרנזיט בחלוף פרק הזמן הנקוב בסעיף 4 דלעיל (7 ימים - ו.א) זאת, להסרת ספק, אף אם לא תיטול אגרקסקו במסגרת אותו פרק זמן את יחידות הקירור הניידות"

מכתב זה, שקדם להשתלטות דה-פקטו של עין יהב על התחנה, מהווה ללא ספק הצהרה של גרסה עובדתית, לפיה נכון לאמצע ספטמבר, לא הופעלה התחנה חרף החוזה. לשיטת עין-יהב, הדבר עולה לכדי הפרה יסודית המהווה הצדקה להפעלת הסנקציה נשוא סעיף 3.2 לחוזה. לעניין זה אעיר, כי אף אם עסקינן היה בהפרה שאינה יסודית, הרי שעין יהב היתה זכאית לדרוש, באותו מכתב, את תיקונה לאלתר בתוך מועד דומה, פן "תשתכלל" זאת, בהתאם לחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה) לכדי הפרה יסודית.