פסק דין
זוהי תביעה ע"ס 30,000 ₪ שהגיש התובע כנגד הנתבעת, בגין אירוע מחודש פברואר 2008, שלאחריו התלוננה הנתבעת כנגדו על עבירות אלימות ומין. התובע דורש פיצוי בגין תלונת שווא על מעשה מגונה ובגין הוצאת לשון הרע לגביו, לפי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה 1965 (להלן: "חוק אלה"ר").
במקביל לתובענה זו, הגישה הנתבעת תובענה לבית המשפט לתביעות קטנות באילת, ת"ק (אילת) 1097/09, בה תבעה פיצוי בגין מעשה האלימות של התובע כלפיה. כתב התביעה התקבל וסומן נ/2 (להלן: "התביעה המקבילה").
ביום 10.8.09, ניתן פסק הדין בתביעה המקבילה באילת, ע"י כב' השופטת נ. נצר, סומן נ/1.
הכלל בדבר פלוגתא פסוקה, קובע כי אם הוכרעה סוגיה מסויימת בין הצדדים, אין לשוב ולדון בה במסגרת הליך חדש, כפי שנקבע:
"ענף משני בדוקטרינת מעשה בית דין, נסב על כלל השתק הפלוגתא, המונע התדיינות נוספת בין אותם צדדים בשאלה שנדונה ביניהם בהתדיינות קודמת, גם כאשר ההתדיינות המאוחרת הינה בעילה שונה מזו שעליה התבססה ההתדיינות הראשונה. כלל משנה זה מתייחס לפלוגתא עובדתית או משפטית שהועלתה לדיון בהתדיינות קודמת, נדונה, והוכרעה בפסק דין..." (רע"א 4528/06 ברנס נ' מרכוס, תק-על 2009(2), 2035 , 2039 (2009)).
תנאיו של השתק הפלוגתא הם כדלקמן:
"השתק פלוגתא מותנה בהתקיימם של ארבעה תנאים ואלה הם: הפלוגתא העולה בכל התדיינות היא אותה פלוגתא, על רכיביה המשפטיים והעובדתיים; בהליך הראשון קיימו הצדדים התדיינות בכל הנוגע לאותה פלוגתא; ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי; ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק-הדין הראשון..." (ע"א 1545/08 מוסקונה נ' סולל בונה בע"מ, תק-על 2010(1), 9564 , 9570 (2010)).
בעניין שבפני, כאשר טוען התובע, לתלונת שווא ולהוצאת לשון רע, הרי שטענת הנתבעת היא טענת "אמת דיברתי" (ר' סעיפים 14-15 לחוק אלה"ר), כפי שהעידה בפני: "אני לא המצאתי משהו שלא היה" (ע' 3 ש' 5-6 לפרוטוקול).
לפיכך, הסוגיות שעלו בתביעה המקבילה, רלוונטיות גם לענייננו. אם קיים השתק פלוגתא בין הצדדים, לפיו עשה התובע לנתבעת דברים מסויימים, משום שעניין זה נקבע ע"י בית המשפט בהליך קודם בין אותם הצדדים, הרי שבית משפט זה מנוע מלפתוח מחדש את העניין שכבר הוכרע בין הצדדים.
בפסק הדין שניתן ע"י כב' השופטת נצר, נקבע כי הדיפתה של הנתבעת ע"י התובע באותו אירוע היתה שלא כדין, והתובע חוייב בפיצויים. לפיכך, מושתק התובע מלטעון אחרת בפני.
התובע ניסה להתגבר על מכשול זה, וטען כי כב' השופטת נצר הכריעה רק לגבי ההדיפה. אין בכל פסק הדין הכרעה לגבי מעשה מיני, ולכן אם הפיצה הנתבעת כאילו התובע ביצע בה מעשים בעלי גוון מיני, שלא היו ולא נבראו לטענתו, הרי שאמירות אלה הם בגדר לשון הרע.
סעיף 1 לחוק אלה"ר קובע, כי לשון הרע היא אמירה שיש בה כדי להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. נכון איפוא, שאמירת שווא לגבי אדם כאילו עבר עבירת מין, עונה על הקריטריון שבחוק. סעיף 7 לחוק אלה"ר קובע כי פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית. מכאן שאם העלילה הנתבעת על התובע, כאילו ביצע בה עבירת מין, וסיפרה את הדבר לאחרים, הרי שמדובר בעוולה ניתנת לתביעה.
שמעתי את התובע ואת הנתבעת, עיינתי בכתבי הטענות, לרבות בחקירה המשטרתית, ומצאתי כי האירוע הנדון נופח שלא לצורך מעבר לכל פרופורציה ע"י שני הצדדים.
בתיאור למשטרה בהודעתה בחקירה, הנתבעת טוענת: "הוא בא מאחורי, חיבק אותי עם שתי ידיו בחוזקה, כאשר הידיים שלו היו על החזה שלי מעל החולצה, ואז הוא הרים אותי וזרק אותי לכיוון הדלת" (הודעת הנתבעת ש' 9-10). ניתן להתרשם, כי הנתבעת איננה מתלוננת על מעשה מיני בעיקרו. העניין המיני מוזכר אגב אורחא וההקשר המיני של האירוע בא בעיקר בתשובה לשאלות השוטר.
הנתבעת העידה גם בפני, כי התובע תפס אותה בחיבוק, תוך כדי נגיעה באזורים מוצנעים, ואז הדף אותה. היא הכחישה שאמרה שהיתה לתובע כוונה מינית. הנתבעת הסבירה בדיון, כי האירוע של הדיפתה, היה בעיקרו אירוע שאינו בעל גוון מיני, אולם בסמוך לפני הדחיפה, חיבק אותה התובע ובמהלך התפיסה שלה נגע בחזָה. נראה לי איפוא, כי כך תיארה הנתבעת את האירוע גם בפני חבריה וגם בפני המשטרה, מי ששמע את התיאור מפי המתלוננת, הוא שהפך את התיאור הנ"ל לתיאור של אירוע בעל גוון מיני.
גם בתיאור של סימה סיוון אוחיון, לה סיפרה המתלוננת על האירוע, האופי המיני של האירוע הוא מינורי: "הוא התעצבן, הוא קם מהכסא, תפס אותה מאחורה, תפס אותה חזק, נגע לה בחזה, סובב אותה והעיף אותה לצד שני..." (הודעת אוחיון ש' 7-8). נראה איפוא, כי המתלוננת לא העלילה על התובע ביצוע מעשה מיני, אלא סיפרה לחברתה על מה שארע לה, כאשר תוך כדי הדחיפה היתה גם נגיעה בחזה.
לנוכח כל האמור לעיל, ולאחר ששמעתי את עדותה של הנתבעת, שהסבירה כי לא ניסתה לתת גוון מיני למעשה, אלא תיארה אותו כהוויתו, ולאחר שכב' השופטת נצר כבר קבעה את מה שקבעה לגבי עצם הדחיפה, כך שבעניין זה קיים "השתק פלוגתא", אני קובע כי הנתבעת לא ניסתה במתכוון לשוות אופי מיני לאירוע האלימות.
התובע טען לנזקים שעיקרם בכך שרשיון הנשק שלו הותלה, ולכן נפגע שכרו.
יחד עם זאת, התובע הודה בדיון בפני: "אני מסכים שגם אם היתה עומדת רק על הדיפה, היו לוקחים לי את הנשק, כי זה עבירה..." (ע' 3 ש' 9 לפרוטוקול). מכאן שאין קשר סיבתי בין הגוון המיני של המעשה לנזק הנטען על ידי התובע. כאמור לעיל, לגבי ההדיפה הכריעה כבר כב' השופטת נצר, ואין באפשרותי לפתוח מחדש את העניין. מדבריו של התובע עולה, כי מירב הנזקים היו נגרמים לו ממילא, גם אם היה מדובר רק בתלונה בעניין ההדיפה. לפיכך, גם אם אמרה המתלוננת דברים לגבי נגיעות מיניות תוך ההדיפה, לא אלה גרמו בהכרח לנזק הנטען.