הסכסוך
1. התובע, עורך-דין במקצועו, עתר לחייב את הנתבע לפצותו בגין "דברי גנאי" שהנתבע השמיע כנגדו. דברי הגנאי נאמרו ע"י הנתבע במהלך "ביקור במקום" שהתקיים ברמת השרון ביום 19.9.2006, במסגרת דיון בפני כב' השופטת א' מני-גור (בש"א 1102/06, בימ"ש השלום הרצליה). במהלך אותו ביקור כינה הנתבע את התובע "טינופת, שקרן", והוסיף: "אינך ראוי לאביך" (ר' טיעוני התובע בהליך הנ"ל, פרוטוקול נספח א' לתצהיר התובע, ע' 7; כן ראו ס' 9 לתצהיר התובע וס' 20 לתצהיר הנתבע).
2. הנתבע התנצל בפני התובע "על דברים שלא היו צריכים להיאמר", והסביר: "היתה פרובוקציה ולכן לא שלטתי בעצמי, ואמרתי את מה שאמרתי ואני מצטער כפל כפליים. עו"ד גוטפריד ז"ל [אב התובע] היה חבר שלי ואני כיבדתי אותו" (ר' פרוטוקול הדיון בהליך הנ"ל, נספח א' לתצהיר התובע, ע' 7).
3. התובע דרש לפצותו בסך 100,000 ש"ח, מכח סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. הנתבע התגונן בטענת החסינות המוקנית בסעיף 13(5) לחוק הנ"ל ל"פרסום ע"י שופט,... שנעשה תוך כדי דיון בפניהם... או פרסום ע"י... בא כוחו של בעל דין... שנעשה תוך כדי דיון כאמור". בנוסף טען כי דברי הגנאי נאמרו לאחר "פרובוקציות, אמירות פוגעניות, התנהגות בוטה, התגרויות וקנטרנות של התובע כלפי הנתבע" (ע' ראשון לסיכומיו). הנתבע הוסיף והפנה להתנצלותו שנאמרה באולם בית המשפט, בדיון שהתקיים מיד לאחר הביקור (ר' ע' 7 לפרוטוקול הדיון, נספח א' לתצהיר התובע).
4.
במישור הדיוני: מטעם התובע הצהירו הוא עצמו, עו"ד עוזיאל-אנגל, מר דוד שבדרון ומר יעקב אסייג (לקוחו של התובע בהליך בהרצליה). מטעם הנתבע העידו הוא עצמו, עו"ד אלחנן הרשנזון (שותפו) ומר אורי צאלח (לקוחו בתיק הנ"ל). הצדדים ויתרו על חקירות נגדיות (פרוטוקול דיון מיום 9.9.2007), וסיכמו בכתב.
דיון
5. דברי הגנאי נאמרו בנוכחות שופטת בית המשפט ומתמחיה, עורכי דין ממשרדי הצדדים, וכן לקוחותיהם (ס' 8 לתצהיר התובע; ס' 18 לתצהיר הנתבע). מדובר בקללה ("טינופת"), ובהתבטאות מעליבה העלולה לפגוע בשמו הטוב של עורך הדין ("שקרן"). האמירה "אינך ראוי לאביך" היתה אישית ופוגענית במיוחד, שכן היא מרמזת כי "התובע לא ניחן בתכונות הטובות שהיו לאביו" (כפירושו של הנתבע עצמו בס' 72 לסיכומיו). שרבוב האב להתבטאות, והרמיזה כאילו הבן היה מאכזב את אביו, נשאו במקרה דנא נופך פוגעני במיוחד על רקע פטירת האב כחודשיים קודם לכן (ר' דברי התובע בפרוטוקול הדיון בהליך הנ"ל, נספח א' לתצהירו, בע' 7). הנתבע ציין כי היה חברו של האב (שם).
6. דברי הגנאי הנ"ל מהווים הוצאת לשון הרע. היה בהם - במבחנו של האדם הסביר - כדי להשפיל את התובע ולבזותו (ס' 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965). בענין זה, אין מוקנית לנתבע החסינות המעוגנת בסעיף 13(5) לחוק. אמנם, יש לראות ב"ביקור במקום" חלק מן הדיון בפני שופט. ואולם, במקרה דנא לא נסתרה טענת הנתבע, לפיה הדברים נאמרו לאחר תום ה"ביקור", בעת שהמשתתפים נעו בחזרה לכלי הרכב (ס' 9 לתצהיר התובע; ס' 8 לתצהיר עו"ד עוזיאל-אנגל; ס' 4 לתצהירו של מר שבדרון; ס' 4 לתצהירו של מר אסייג).
7. אין לקבל את הטענה לפיה הוראת סעיף 13 (5) לחוק מקנה "חסינות טוטלית" (ס' 76 לסיכומי הנתבע). החסינות אינה גורפת. היא אינה חלה על כל התבטאות שאמר עורך-דין בדיון משפטי, יהא טיבה והקשרה אשר יהא. החסינות נועדה להקנות לעורך הדין חופש דיבור, באופן שיוכל להגן על לקוחו, ואף להטיח דברים קשים כנגד בעל דברו, ללא מורא של תביעה בלשון הרע. ואולם, תנאי להקנית החסינות הוא שההתבטאות "שייכת לענין". ההתבטאות צריכה להאמר בקשר עם נושאי הדיון בהליך המשפטי (ראו, למשל: ע"א 6356/99
חטר-ישי נ' ארבל, פ"ד נו(5) 254, 265; ת"א (חי') 15943/02
כבירי נ' שקיב עלי (לא פורסם) 30.1.2003 ס' 15; ת"א (י-ם) 5004/01
זריפי נ' כהן, תק-של 2006(1) 9031, 9036). זאת ועוד: גם כאשר ההתבטאות נאמרת "לצורך הדיון", אין מקום לאפשר "דיבור בסגנון משתלח ובלתי ראוי" (כב' הש' ט' שטרסברג-כהן, על"א 8838/00
ניר נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד נו(2) 169, 172). הלכה פסוקה היא, כי על עורך הדין לטעון "בדרך ארץ, תוך שמירה על כבוד הצד שכנגד" (ת"א (חי') 15943/02
כבירי נ' שקיב עלי, 30.1.2003, ס' 22 לפסק דינו של כב' הש' א' אליקים).
8. אין צורך לאמר כי דברי הגנאי שהטיח הנתבע בתובע אין להם ולא כלום עם ה"ביקור במקום" או עם הדיון שהתקיים בפני כב' השופטת מני-גור. מדובר בקללות גרידא, ובהתבטאויות אישיות כנגד בא-כוחו של הצד שכנגד. דברי גנאי מסוג זה אינם חוצים אף אחד משלבי הסף של מטרית החסינות המשפטית -- לא שלב הרלבנטיות ולא שלב המידתיות בסגנון הדיבור (והשוו: ת.א. (ראשל"צ) 3803/03
עו"ד דולב נ' עו"ד קפשוק, 14.1.2007, ס' 15 לפסה"ד).
9. המסקנה היא כי הנתבע עוול כלפי התובע בעוולת לשון הרע.
10.
במישור הנזק - התובע דרש לפצותו בכפל הפיצוי שלפי סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע. ואולם, במקרה דנא לא הוכחה כוונה לפגוע. להיפך: מסתבר כי ההתבטאות נאמרה בעדנא דרחתא וללא תכנון מוקדם. מסקנה עובדתית זו מצטברת מן הנתונים כדלקמן:
א. מתברר כי דברי הגנאי נאמרו על רקע ביקור טעון ואוירה קשה קודמת ששררה בין בעלי הדין ובאי כוחם. עוד בטרם הביקור, בדיון בבית המשפט, אמר התובע: "כיון שאין תקשורת מוחלטת בין הצדדים וכיון שאין תקשורת מוחלטת בין באי כח הצדדים, הגענו לכאן" (פרוטוקול הדיון, נספח א' לתצהיר התובע, בע' 1). הנתבע השיב: "הכל מתחיל בסגנון ובהתלהמות וילדותיות. אני לא הגבתי על כל ההשמצות" (שם, ע' 2).
ב. עו"ד אלחנן הרשנזון, שותפו של הנתבע, הצהיר כי השתתף במגעים שנוהלו עם התובע בהליך הנ"ל (ס' 8 לתצהירו). לטענתו: "נפגעתי קשות מסגנונו המתלהם הבוטה והצעקני של עו"ד ערן הן בשיחותי הטלפוניות עמו והן בפגישות שקויימו עמו" (ס' 9, 13 לתצהירו). אשר לאוירה ב"ביקור במקום", עו"ד הרשנזון הצהיר (ס' 17 לתצהירו):
"שמעתי במו אוזני את עו"ד ערן סונט בנבזות בעו"ד פרוינד: "חקרתי עליך עו"ד פרוינד יותר טוב שלא אומר מה אמרו לי... אתה הגשת תצהיר שקרי לבית המשפט"".
עו"ד הרשנזון הצהיר, כי דברי הנתבע נאמרו בתגובה לדברי התובע (ס' 18 לתצהירו).
ג. מר אורי צאלח, לקוחו של הנתבע באותו הליך, אישר טענות אלה. הוא הצהיר כי במהלך הביקור התעורר ויכוח בין עורכי הדין בענין הגשת מסמך לשופטת. לדבריו: "תוך כדי הויכוח על הגשת המסמך שמעתי את עו"ד ערן פונה לעו"ד פרוינד: "חקרתי עליך עו"ד פרוינד - יותר טוב שלא אומר מה אמרו לי... אתה הגשת תצהיר שקרי לבית המשפט"" (ס' 8 לתצהירו). דברי הנתבע נאמרו בתגובה לכך (ס' 9 לתצהירו).
ד. התובע ויתר על חקירות מצהירי הנתבע, וממילא לא סתר טענותיהם.
ה. זאת ועוד: הנתבע התנצל בפני התובע, קבל עם ועדה ובפני בית המשפט, והודה כי לא שלט בעצמו (נספח א' לתצהיר התובע, בע' 7). התנצלותו המידית מלמדת על נטילת אחריות, והיא ראויה. היא מחזקת את טענת הנתבע, כי דברי הגנאי נפלטו מפיו ברגע של חוסר שליטה עצמית: "כל ההגנות שלי קרסו ולא עמד בי עוד הכח להבליג" (ס' 19 לתצהירו).