על גזר דינו של ביהמ"ש הצבאי יהודה (בפני כב' השופט רס"ן אמיר דהאן)
בתיק מס' 1841/13 מיום 9.10.13
(הערעור נדחה)
ערעור זה מעורר שתי שאלות עיקריות: מהו העונש הראוי למי שהשליך אבנים לעבר מכוניות שנסעו בכביש מהיר, וכבר הורשע בכך פעמיים בעבר; ואם נמצא כי העונש שהוסכם בין הצדדים בהסדר טיעון נמוך מן העונש הראוי, באילו נסיבות מוצדק לסטות מהסדר טיעון כזה.
ההליך בערכאה הראשונה
לבית המשפט הצבאי יהודה הוגש כתב אישום, שייחס למערער עבירה של זריקת חפצים לעבר כלי תחבורה נוסע. במסגרת הסדר טיעון שנכרת בין התביעה להגנה תוקן כתב האישום. המערער הודה בבית המשפט בכך, שביום 17/2/13 ליד בית עור א-תחתא, יידה אבנים לעבר כלי תחבורה אזרחי שנסע בכביש המהיר 443, בכוונה לפגוע ברכב או ביושביו.
ביום 11/9/13 טענו הצדדים לעונש שהוסכם ביניהם, ואשר כלל מאסר בפועל למשך 5 חודשים וחצי, הפעלת מאסר מותנה בן 6 חודשים כך ש-3 חודשים מתוכו יצטברו לתקופת המאסר החדשה, מאסר מותנה של 8 חודשים למשך 4 שנים, וקנס בסך 2,000 ש"ח. כב' השופט רס"ן אמיר דהאן, שבפניו הושמעו הטיעונים לעונש, הודיע לצדדים כי העונש שהוצג בפניו נראה לו מקל מדי, ויש סיכוי כי יחמיר אותו. הוא הציע לצדדים להגיש לו מסמכים ופסיקה בנוגע למידת סבירותו של העונש המוסכם.
ביום 2/10/13 נערך דיון להשלמת הטיעונים לעונש, ובו הציג הסנגור הנכבד תקדימים, שלדעתו יש בהם כדי לתמוך בהסדר הטיעון. הצדדים הודיעו כי בחנו היטב את הפסיקה לפני שהגיעו להסדר, ועל כן שבו וביקשו לכבד את הסדר הטיעון.
ביום 9/10/13 נתן כב' השופט דהאן את גזר דינו. השופט הנכבד כתב, כי מצא את העונש המוסכם נמוך מן הראוי, בעיקר משום שלמערער עבר פלילי מכביד. המערער הורשע בעבר בבימ"ש יהודה בתיק 3357/04 במקרים רבים של ייצור בקבוקי תבערה והשלכתם, וכן יידוי אבנים לעבר כלי רכב "אזרחיים" שנסעו בכביש 443, ולעבר רכב צבאי שנסע בכפרו. הוא הורשע גם בניסיון לגרום מוות בכוונה, על כך שנטל סכין ויצא ביחד עם אחר להרוג יהודי, אם ייקרה בדרכו. הפלט מן המרשם הפלילי, שהוגש לבית המשפט קמא ללא הסתייגות ההגנה, כלל 86 מקרים של יידוי אבנים ו- 8 מקרים של יידוי בקבוקי תבערה. נגזרו אז על המערער 48 חודשי מאסר לריצוי בפועל, תוך התחשבות בכך שהיה קטין בעת ביצוע העבירות.
ביולי 2010 הורשע המערער בתיק בימ"ש (יהודה) מס' 2223/10, ביידוי אבנים לעבר רכב אזרחי נוסע, באמצעות קלע. בעת הטיעונים לעונש באותו תיק לא הוצג העבר הפלילי של המערער, ועל כן נגזרו עליו – במסגרת הסדר טיעון – 6 וחצי חודשי מאסר בפועל, וכן 6 חודשי מאסר מותנה.
בגזר הדין מושא ערעור זה כתב כב' השופט דהאן על הסיכון הרב הכרוך בעבירה של יידוי אבנים לעבר כלי רכב הנוסעים בכביש מהיר, ומנה את השיקולים המשמשים לקביעת חומרת העבירה. הוא ציין, כי לרוב לא חורגים העונשים בגין עבירה זו מ- 6 חודשי מאסר בפועל, גם כאשר מדובר במספר אירועים של יידוי אבנים. עם זאת הזכיר גם פסיקה שקראה להחמרת הענישה בעבירות בעלות מאפייני סיכון מוגברים.
כב' השופט דהאן כתב עוד, כי בשנים האחרונות עבר המערער עבירות רבות של יידוי אבנים וחפצים לעבר כלי רכב שנסעו בכביש המהיר ליד כפרו, ולא חדל גם לאחר שנתפס והורשע שוב ושוב. לכן סבר השופט דהאן שאין לתת אמון רב בדברי המערער בטיעונים לעונש, כאילו למד את לקחו ולא יחזור על מעשיו; אותם דברים אמר גם במשפטיו הקודמים, ובכל זאת בחר לשוב ולעבור עבירות מסוכנות, תוך התעלמות מכך שתלוי ועומד נגדו מאסר מותנה.
השופט הנכבד ראה לנכון ליישם את ההוראות שבסעיפים 40ג ו- 40ה לחוק העונשין בישראל, ולפיהן אפשר לסטות ממתחם העונש ההולם מסיבות של הגנה על שלום הציבור, בתנאי שקיים לנאשם עבר פלילי משמעותי. מסיבה זו ראה לנכון להחמיר בעונשו של המערער יחסית להסדר הטיעון. עם זאת, לדבריו לא מיצה את הדין עם המערער, אלא גזר עליו – בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון – את העונש המזערי שהיה מאשר, לו הוצג בפניו הסדר טיעון מאוזן.
אשר להפעלת עונש המאסר המותנה כתב כב' השופט דהאן, כי כיוון שחלף זמן רב יחסית מאז ההרשעה בעבירה שבגינה הוטל עונש זה, יש הצדקה להורות שחלק מן העונש המותנה ירוצה בחופף לעונש המאסר החדש.
לאור כל זאת, גזר כב' השופט דהאן על המערער 15 חודשי מאסר בפועל, הפעיל את המאסר המותנה מתיק בימ"ש יהודה 2223/10 כך ש- 3 חודשי מאסר יהיו בחופף למאסר החדש, ו- 3 חודשים ירוצו במצטבר לו. מכאן, שעל המערער לרצות 18 חודשי מאסר. כמו כן גזר על המערער 8 חודשי מאסר על תנאי למשך 4 שנים, וקנס בסך 2,000 ש"ח.
הערעור
ההגנה לא השלימה עם החריגה מהסדר הטיעון, והגישה ערעור על חומרת העונש.
בפתח הדיון בערעור הודיע התובע, כי לאור הדברים שכתב בית המשפט קמא בגזר דינו, הגיעה התביעה הצבאית למסקנה כי שגתה הן במשפטו הקודם של המערער – כשלא התייחסה לעברו הפלילי – והן בעריכת הסדר הטיעון במשפטו הנוכחי. העונש הראוי למערער הוא כפי שקבע בית המשפט קמא בגזר דינו. לכן, התביעה אינה מתכוונת להגן על הסדר הטיעון, ותתנגד לערעור ההגנה, לפי העקרונות שנקבעו בבית המשפט העליון בישראל ב-דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' אופיר פרץ פ"ד נט(6) 281.