1. ערעור על החלטת בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' חן) בתיק ת 6076/07, מיום 13.1.08, בגדרה החליט בית המשפט לבטל את כתב האישום נגד הנאשמת בתיק.
במסגרת ההחלטה, ביקר בית המשפט את התנהלותו של המערער, אשר שימש עד מטעם המשיבה בהליך דנן. בית המשפט נימק את ביטול כתב האישום בעובדה שהמערער, אשר העיד בהליך מתוקף היותו מי שרשם את דו"ח התנועה לנאשמת, התנהג בצורה בלתי ראויה כלפי הנאשמת. בית המשפט אף הוסיף הערות לא קלות כלפי המערער, מתוקף ניסיון העבר במקרים אחרים בהם היה המערער מעורב כעד מטעם המאשימה,והמליץ למשטרה להפסיק העסקתו כמתנדב בשורותיה.
2. 2. המערער מלין על כך, כי בית המשפט עשה כל זאת מבלי לקבוע ממצאים עובדתיים ומבלי להעניק לו זכות הטיעון בעניין ובהתבסס על דעה קדומה.
מכאן הערעור.
טענות המערער
3. לטענת המערער הוא משמש מתנדב מוערך במשטרת התנועה מזה כ-20 שנים. כיום הוא משמש כקצין רכב במשטרת התנועה הארצית בבית דגן. המערער טוען כי בית המשפט קמא פגע בשמו הטוב, בכבודו ובחופש העיסוק שלו ומבקש לבטל את החלטת בית משפט קמא. הסנגור טוען, כי לבית המשפט הסמכות להיזקק לערעור, הגם שהמערער לא היה בעל דין, זאת משום שבהחלטת בית המשפט יש פגיעה בזכות הופלדיאנית של המערער: זכותו לשם טוב וזכותו לחופש עיסוק. מקרה זה, בו לא היה כל צורך לקבוע קביעות בעניינו של המערער, שונה ממקרה של קביעת ממצאים לגבי עד בתיק פלילי בו הסקת המסקנות נגד העד מתחייבות מטבע ההליך השיפוטי ומהצורך בהכרעה בעניינו של הנאשם בתיק.
בהחלטת בית המשפט נכללו ביטויים פוגעניים כלפי המערער, ופרסומה של ההחלטה הביא לפגיעה בשמו הטוב. בית המשפט לא נתן למערער את האפשרות להגן על שמו הטוב בטרם ניתנה ההחלטה. ההחלטה ניתנה שלא בפני המערער ולא נשלחה אליו. ההחלטה נתנה ללא בסיס עובדתי מספק. בית המשפט שם לו למטרה ברורה לגרום לכך שהמערער יחדל מלשמש כשוטר תנועה. הדבר מהווה פגיעה בחופש העיסוק. בית המשפט ישב לדין כשדעתו כבר מגובשת נגד המערער, זאת לאחר שבעבר כבר פנה לממונים על המערער במטרה להפסיק העסקת המערער. מהחלטת בית משפט קמא, המורה לרשות המבצעת להפסיק את העסקת המערער כמתנדב נפגע גם עקרון הפרדת הרשויות. אין מקום להציג החלטות של שופטים אחרים כראיות בהליך זה לאמיתות תוכנם של הביטויים בעניינו של המערער בהחלטה. ביטול החלק בהחלטה הנוגע למערער לא יפגע בהחלטה האופרטיבית נגד הנאשמת.
טענות המשיבה
4. יש לדחות את הערעור על הסף. הלכה היא כי אין לעד בהליך זכות לערער על תוצאותיו, זאת גם כאשר נקבעו ממצאים בעניינו. על אחת כמה וכמה במקרה כזה, בו לא נקבעו ממצאים מפלילים בעניינו של המערער. לגופו של עניין, מבירור שערכה המשיבה עולה, כי הדברים שנכתבו בהחלטה בעניינו של המערער משקפים נאמנה את המציאות וראוי היה שהשופט יפנה את תשומת לב המערכת למתרחש בה, כפי שעשה. החלטה המצביעה על אותה המציאות ניתנה גם על ידי שופט אחר. לעניין הפגיעה הנטענת במערער: המערער הינו מתנדב בלבד ולא שוטר מן המניין, כך שאין פגיעה בחופש העיסוק שלו.
דיון
5. על פי סעיף 198 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982, הנאשם או התובע הם בעלי הזכות לערער בהליך פלילי. פשוטו של סעיף, אם כן, הוא כי אדם שאינו הנאשם או התובע אינו בעל זכות ערעור.
ואולם, בבש"פ 658/88
חסן נ' מדינת ישראל, פד"י מה (1) 670, נקבע כי גם כל מי שהיה צד לסכסוך שהתעורר במהלך הדיון (ולא לסכסוך העיקרי) ואשר בית המשפט הכריע בו, זכאי לערער על תוצאות הליך. מצב זה איננו תואם את המקרה בו עסקינן.
6. בע"פ 2393/06
סאלח חמוד ז"ל נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 2903, בעמ' 2906, מתייחס בית המשפט לאפשרות זו של מי שאינו צד להליך להשיג על ההחלטות שנתקבלו בו ומציין כי האפשרות קיימת, אך זכות זו הנה:
"...מצומצמת למדי ותלויה בקיומן של נסיבות מתאימות. הכוונה היא לכוחו של אדם, אשר זכות מזכויותיו
המוכרות
נפגעה כתוצאה מן ההליך.....כך, למשל, אמורים הדברים באדם שנכח באולם בית-המשפט, והושת עליו עונש לפי פקודת בזיון בית-המשפט לאחר שהפריע להתנהלותו התקינה של ההליך (בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670, 676 (1991);
בא-כוחו של בעל-דין, שבשל התנהגותו הפסולה בערכאה שיפוטית הושתו עליו הוצאות אישיות; עד מומחה שבית-המשפט אשר בפניו העיד לא זיכהו בשכר-הטרחה הולם (ע"א 453/81 קלוזנר נ' עמל הנגב בע"מ, פ"ד לו(4) 225, 238 (1982);
או חילוט של נכס שנתבקש במסגרת הליך פלילי בו עמד לדין לא הבעלים אלא אדם אחר (ע"פ 1982/93 בנק לאומי לישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 238, 247 (1994)).
כל אלה, ואחרים, עונים לדרישתו של מבחן פונקציונאלי העוסק בשאלה כלום השפיע ההליך
בפועל על זכות מזכויותיו של המבקש להשיג עליו (בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית-משפט השלום בחדרה, פ"ד נב(3) 721, 750 (1998))
" (ההדגשות הוספו ע.ח).
מכאן אנו למדים, כי על מנת לבחון האם רשאי היה המערער להגיש ערעור, יש לבחון האם השפיע ההליך
בפועל על זכויותיו.
סבורני שהתשובה לכך שלילית. המערער טוען כי חופש העיסוק שלו, כמו גם זכותו לשם טוב, נפגעו מהחלטת בית המשפט. באשר
לחופש העיסוק- הרי שאין בהחלטה פגיעה אמיתית בו, לקריאת בית המשפט לממונים על המערער לבחון המשך העסקתו אין נפקות מעשית. ראיה לכך הינה המשך העסקתו כמתנדב במשטרה. באשר לזכות המערער
לשם טוב
והפגיעה לה הוא טוען
בכבודו- מבחינת שורת הדוגמאות המצוינות בפסק הדין הנ"ל, ניתן ללמוד בבירור, כי זכויות אלו אינן מסוג הזכויות העונות על המבחן הפונקציונאלי הנדרש. לא מדובר בפגיעה בזכות של המערער שניתן להפוך על ידי ביטול ההחלטה.
מכאן עולה השאלה, מה יוכל להפיק המערער מההליך שלפנינו. הפגיעה בשמו הטוב, לה הוא טוען, אם אכן קרתה, התקיימה כבר וביטול ההחלטה לא ישנה זאת. השפעה על עיסוקו לא הייתה, כך שביטול ההחלטה לא יהווה שיקול גם לעניין זה. נראה, כי בהיעדר היבט אופרטיבי לגבי המערער בהחלטה, לא השפיע ההליך בפועל על זכויותיו.
7. בבג"ץ 188/96
גד צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום בחדרה, פ"ד נב(3), 721, נבחנה פרשה דומה, בה קבע בית המשפט בהחלטתו ממצאים הנוגעים לעד בהליך ואותו העד ביקש לערער על ההחלטה. בית המשפט דחה בקשתו. תוך שהוא מסביר מתי יוכל אדם שאינו תובע או נאשם לערער:
"שניים הם, אפוא, התנאים לקיומה של זכות ערעור למי שנפגע מהחלטה שיפוטית גם אם אין הוא 'צד פורמאלי' להליך שבמסגרתו נעשתה ההחלטה, ואלה הם: ראשית - צריך שיתקיים בעניינו 'הליך'; ושנית - צריך שהליך זה יסתיים בהכרעה שיפוטית הפוגעת בזכות הופלדיאנית שלו.