השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
1.לפנינו ערעור - לאחר מתן רשות - על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (בל' 27922-11-13; השופטת איריס רש), בו נדחה ערעור המערער על החלטת הוועדה הרפואית לעררים בתחום נפגעי פעולות איבה מיום 10.7.13 (להלן – הוועדה). הוועדה קבעה בהחלטתה כי אין החמרה במצבו הרפואי של המערער, והותירה את שיעור הנכות שנקבע לו (10%) על כנו.
2.הרקע לערעור:
א.ביום 21.7.06 נפגע המערער בפעולת איבה.
ב.למערער נקבעה נכות זמנית בשיעור 20% לתקופה שממועד הפגיעה ועד ליום 30.4.07, לפי פריט ליקוי 34א'(ג) לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), התש"ל – 1969 שעניינו "הפרעה נפשית עם הגבלה בינונית בכושר התפקודי".
ג.לגבי תקופה נוספת, מיום 1.5.07 ועד ליום 31.10.07, נקבעה למערער נכות זמנית בשיעור 10% לפי פריט ליקוי 34א'(ב), שעניינו "הפרעה נפשית עם הפרעה קלה בכושר התפקודי". קביעה זו אושרה על ידי ועדה רפואית לעררים מיום 28.11.07. ערעור שהוגש לבית הדין על החלטה זו - התקבל (תיק בל' 19/08), ועניינו של המערער הוחזר לוועדה לעררים באותו הרכב עם הנחיות. הוועדה שבה והתכנסה בעקבות פסק הדין, והותירה את קביעתה ללא שינוי (החלטה מיום 14.1.09). ערעור שהוגש לבית הדין על החלטה זו (תיק בל' 2014/08) - התקבל בהסכמה כפי שיפורט להלן.
ד.במקביל נקבעה למערער נכות יציבה בשיעור 10% החל מיום 1.11.07 (ועדה רפואית לעררים מיום 19.5.08). ערעור שהוגש לבית הדין על החלטה זו (בל' 17300-01-09) התקבל בהסכמה יחד עם הערעור המפורט בסעיף ג' סיפא לעיל, והוחלט להחזיר את עניינו של המערער לוועדה רפואית לעררים בהרכב חדש, על מנת שתקבע את נכותו החל מיום 1.5.07 ואילך לאחר עיון בתיקיו הרפואיים אצל שני פסיכיאטרים שטיפלו בו מטעם קופת החולים - ד"ר לב פיוטר וד"ר ולדימיר גולדין (פסק דין מיום 30.9.09; השופטת עפרה ורבנר; להלן: פסק הדין הראשון).
ה.הוועדה בהרכב החדש שהתכנסה בעקבות פסק הדין הראשון (בהשתתפות הפסיכיאטר ד"ר מיכאל מנוחין) קבעה למערער נכות זמנית בשיעור 10% החל מיום 1.5.07 ועד ליום 31.10.07, ונכות יציבה בשיעור 10% החל מיום 1.11.07 ואילך (החלטה מיום 26.8.10). ערעור שהוגש לבית הדין האזורי - התקבל בהסכמת המשיב (בל' 23307-10-10), ועניינו של המערער הוחזר לוועדה באותו הרכב על מנת שתתייחס שוב ובאופן מפורט לתיקים הרפואיים של ד"ר פיוטר וד"ר גולדין (פסק דין מיום 13.6.11; השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין; להלן: פסק הדין השני).
ו.במקביל, ביום 14.10.09, הגיש המערער בקשה להחמרת מצב. ועדה מדרג ראשון קבעה כי אין החמרה במצבו אך ועדה רפואית לעררים קיבלה את הערר שהגיש וקבעה לו נכות זמנית בשיעור 20% לתקופה שמיום 18.10.09 ועד 31.12.10 (החלטה מיום 26.8.10, שניתנה באותו יום בו ניתנה ההחלטה שפורטה בסעיף ה' לעיל ועל ידי אותו הרכב). לגבי התקופה שלאחר מכן, החל מיום 1.1.11 ואילך, קבעה ועדה רפואית לעררים נוספת (אף היא בהשתתפות הפסיכיאטר ד"ר מנוחין) כי אין החמרה במצבו של המערער ולכן נכותו נותרה בשיעור 10%; עוד קבעה (הגם שלא היה חבר בה קרדיולוג או רופא פנימי) כי אין קשר בין הפרעות קרדיאליות הקשורות לגיל לבין פגיעת האיבה (החלטה מיום 8.5.11).
ז.המערער הגיש ערעור לבית הדין האזורי על החלטת הוועדה מיום 8.5.11, ובית הדין (ב"ל 23307-10-10 ו – 12805-06-11; סגנית הנשיא איטה קציר, להלן – פסק הדין השלישי) הבהיר כי פסקי הדין הראשון והשני לא קוימו. בהתאם, בית הדין קיבל את הערעור והשיב את עניינו של המערער לוועדה בהרכב אחר, שיכלול פסיכיאטר וקרדיולוג, על מנת שתקבע את שיעורי נכותו הזמנית והיציבה של המערער החל מיום 1.5.07 ועד ליום 14.10.09 (מועד הגשת הבקשה להחמרת מצב), וכן החל מיום 14.10.09 ואילך, כל זאת תוך התייחסות מפורטת למסמכים הרפואיים וביניהם מסקנותיהם של ד"ר גולדין וד"ר פיוטר, ותוך התייחסות מפורשת לשאלת הקשר הסיבתי בין מחלת הלב לה טוען המערער לבין פגיעת האיבה (פסק דין מיום 27.2.12).
ח.בהתאם לפסק הדין השלישי התכנסה ועדה רפואית לעררים בהרכב חדש (בהשתתפות הפסיכיאטר ד"ר קירש וכן קרדיולוג ואורטופד), וקבעה - בהחלטה מיום 30.4.12 - כי המערער אינו סובל מבעיה לבבית אלא מסימפטום יחיד של דופק מואץ (טכיקרדיה) שהינו ביטוי של התגובה הנפשית ויילקח בחשבון בעת קביעת הנכות הפסיכיאטרית. עוד קבעה – בהחלטה מיום 27.6.12 – כי "בתקופה שבין 1.5.2007 עד 13.10.2009 נכותו הצמיתה של הנפגע בשיעור 10% לפי סעיף 34 א' ב'. לדעת הוועדה לא חלה החמרה במצבו מתאריך 14.10.2009 (מועד בו הוגשה התביעה להחמרת מצב)". בהתאם, הופחת שיעור הנכות הזמנית שנקבע למערער לתקופה שבין 18.10.09 לבין 31.12.10 ל – 10%.
ט.על ההחלטה מיום 27.6.12 הגיש המערער ערעור לבית הדין (ב"ל 10963-09-12; ב"ל 10991-09-12; השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין; להלן – פסק הדין הרביעי), אשר קיבל את הערעור באופן חלקי וקבע כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה באותו הרכב, עם הוראות כדלקמן: הועדה תזמין את המערער להופיע בדיון; תפרט את כל המסמכים הרפואיים החדשים שהומצאו לה; ותתייחס לחוות דעתו של ד"ר גולדין כפי שנדרשה לעשות בפסק הדין השלישי (בו נקבע כי הוועדה בהחלטתה תפרט את קביעותיו ומסקנותיו של ד"ר גולדין, תסביר ותנמק אם היא מסכימה עם מסקנותיו, ואם לא - מדוע). בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין הרביעי - נדחתה (סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה; בר"ע 5183-06-13 מיום 22.10.13).
י .ביום 10.7.13 התכנסה הוועדה בהתאם לפסק הדין הרביעי. הוועדה בדקה את המערער; קבעה כי אין החמרה במצבו הרפואי; הותירה את נכותו בשיעור של 10%; וציינה כי בבדיקה "לא נמצאו סימנים לדריכות יתר, לא לביליות, לא תלונות על פלשבקים, לא סף גירוי נמוך, לא היו דיבורים בטונים גבוהים. לאור כל האמור הוועדה חוזרת (על) קביעתה". הוועדה הוסיפה כי "לגבי מתן האפשרות לנפגע לחזור בו מערעורו הועדה לא קיבלה תשובה חיובית על נכונות הנבדק לחזור בו מהערעור למרות שהקדישה זמן רב להסביר לנבדק באמצעות תרגום גם ע"י בא כוחו ובנפרד גם ע"י אחותו ששמשו כמתורגמנים". בגוף ההחלטה ציינה הוועדה כי שאלה את הנבדק באופן ישיר אם ירצה לחזור בו מן הערר "לגבי 20% נכות זמנית", אך "הנבדק התחמק ולא היה מוכן לענות על השאלה וגם לא בא כוחו וענה תשובה מתחמקת ובנוסף כי כלל לא היה מאז ומתמיד ערעור על 20%. ולכן לא חוזר בו מהערר".
יא.המערער הגיש ערעור על החלטה זו של הוועדה לבית הדין האזורי, אשר דחה את הערעור; פסק דינו בעניין זה, אשר יפורט להלן, הינו מושא הערעור שלפנינו.
3.בבית הדין האזורי טען המערער כי בהחלטת הוועדה נפלו פגמים רבים, ומשכך יש לבטלה ולהעביר את עניינו לבדיקה בלתי תלויה של רופאים שייקבעו על ידי בית הדין. המערער טען כי הוועדה הודיעה לו בפתח הדיון שתדון אך ורק בהחלטתה מיום 27.6.12 בנוגע להפחתת הנכות הזמנית מ – 20% ל – 10% בגין התקופה שמיום 18.10.09 ועד ליום 31.12.10, וסירבה לדון בתקופות נכות אחרות, בניגוד לאמור בפסק הדין; בפתח הדיון בוועדה, אחד מחברי הוועדה, ד"ר פלאח, חתם (חתימה וחותמת) על פרוטוקול ריק של הוועדה, ויש בכך כדי ללמד על הסכמתו מראש עם כל החלטה שתתקבל בוועדה מבלי שבדק את המערער ועיין במסמכים הרפואיים; הוועדה לא קיימה את הוראות פסק הדין השלישי; מאחר שהוועדה קבעה כי המערער סובל גם מטכיקרדיה היה עליה לקבוע לו נכות העולה על 10%; ובמהלך התקופה בה מטופל עניינו על ידי המוסד, הופרו זכויותיו באופן שיטתי.