עבו איזידור (איזי) נ' עיריית באר שבע

פסק דין

פסק דין זה ניתן בזאת לאחר שהתיק הושב אלי בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון הנכבד מיום 12.5.13, במסגרת רע"א 1768/13 עבו איזידור נ' עיריית באר שבע.

רקע, הליכים קודמים וגדר פסק הדין דהיום

התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעה כספית להשבת סכום של 110,500 ₪ (קרן) אשר לטענתו שולם לנתבעת, כתשלומי ארנונה, למרות שהנתבעת לא היתה זכאית לגבותו. טענת התובע היתה כי הנכס המדובר לא היה בתקופה הרלוונטית בתחום שיפוטה של הנתבעת.

על פי כתב התביעה, בתקופה שמינואר 2000 ועד ינואר 2005 (להלן: "התקופה הרלוונטית") היה התובע הבעלים של פאב שהיה ממוקם בתחום "בית החולים הווטרינרי", מזרחית לכביש באר שבע - עומר (להלן: "המקרקעין"). טענת התובע היא כי הנתבעת חייבה אותו בתשלומי ארנונה, אך נודע לו בדיעבד שבתקופה הרלוונטית, היו המקרקעין בתחום שיפוטה של המועצה המקומית עומר ולא של הנתבעת. על כן, טוען התובע, כי חיובי הארנונה שחויב בהם נעשו שלא כחוק, ועל הנתבעת להשיבם לו. התובע טען שהוא שילם בתקופה הרלוונטית סכום של 1,700 ₪ לחודש, ובסה"כ 110,500 ₪. בכתב התביעה פירט התובע את העילות אשר מקימות לו, לטענתו, את זכות ההשבה והדברים יפורטו בהמשך פסק הדין, במסגרת פירוט טענות הצדדים.

הוברר כי בין הנתבעת לבין המועצה המקומית עומר, נחתם ביום 12.12.1997 הסכם, שחתום על ידי שני ראשי הרשויות המקומיות, הקובע חלוקת שטחים מסוימת, אשר חורגת מגבולות שטחי השיפוט שנקבעו בצו של שר הפנים (להלן: "ההסכם"). באותו הסכם נרשם כי "בית החולים הווטרינרי הממוקם בשטח הנ"ל ימשיך להיות מוסד עירוני לכל דבר ועניין לרבות תשלום המיסים השונים לעירית באר שבע".

בכתב הגנתה טענה הנתבעת טענות שונות, ביניהן כי היה על התובע להגיש השגות על חיובי הארנונה, כי ההסכם הוא תקף וכי אם היה משלם התובע מיסי ארנונה למועצה המקומית עומר, היה מחויב בסכומים גבוהים יותר. הנתבעת הכחישה את הסכומים אשר התובע טען שהוא שילם לה וכן נטענו על ידה טענות נוספות, אשר תפורטנה בהמשך הדברים.

ביום 12.7.11 ניתן על ידי פסק דין הדוחה את תביעתו של התובע. עיקרו של פסק הדין הוא בכך, שהתובע לא הוכיח את הסכומים אשר הוא שילם, לטענתו, לנתבעת, למעט סכום של 10,200 ₪. כן קיבלתי את טענת הקיזוז שטענה הנתבעת ולכן, התובענה כולה נדחתה.

על פסק דיני הגיש התובע ערעור לבימ"ש המחוזי בב"ש (ע"א 27156-09-11) וכב' השופטת רחל ברקאי, בפסק דינה מיום 5.2.13 , קיבלה את הערעור באופן חלקי. השופטת הנכבדה ר' ברקאי, הותירה על כנה את הקביעה כי התובע לא הוכיח את הסכומים אשר שולמו על ידו אך מצאה כי טענת הקיזוז לא הוכחה על ידי הנתבעת לתקופה הרלוונטית. על כן, קבע בימ"ש המחוזי הנכבד, כי התיק יוחזר לבימ"ש השלום על מנת לדון בזכותו של התובע להשבת הסכום של 10,200 ₪, לאור טענתו של התובע כי המשיבה לא היתה רשאית לגבות סכומים אלו. בפסק דיני מיום 12.7.11 אכן לא נדונה השאלה אם רשאית היתה הנתבעת לגבות מיסים מן התובע, הואיל ומצאתי שהתובע לא הוכיח כי שילם את הסכומים, כפי שטען בכתב התביעה.

על פסק דינו של בימ"ש המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור לבימ"ש העליון (רע"א 1768/13). בהחלטה מיום 24.4.13 קבע כב' השופט א' רובינשטיין כי על הנתבעת להודיע אם שילם התובע ארנונה מינואר 2000 ועד נובמבר 2004 ומהם הסכומים. הנתבעת הגישה הודעה כנדרש על ידי בימ"ש העליון ובעקבות הסכמת הצדדים, ניתן פסק הדין של בימ"ש העליון מיום 12.5.13 שזו לשונו: "בהסכמה, בהמשך להחלטה מים 2.5.13 ולפי הצעת בימ"ש, ידון בימ"ש השלום בשאלת זכאותו של המבקש להשבת הסכום של 72,664 ₪ (62,464 + 10,200). הבקשה נדונה איפוא כערעור והוא מתקבל לפי האמור, קרי, במקום הסכום 10,000 שבפסקה 10 בפסק דינו של בימ"ש המחוזי מיום 5.2.13 יבוא כאמור...".

בעקבות פסק הדין של בימ"ש העליון, הגיש התובע הודעה לבימ"ש זה, במסגרתה פירט את ההליכים דלעיל וביקש שיינתן פסק דין לגופו של עניין. התובע הוסיף וטען כי בפסק הדין של בימ"ש המחוזי, נקבע שלנתבעת לא עומדת טענת קיזוז. הנתבעת הגישה תגובה להודעת התובע, במסגרתה ציטטה את ההודעה שהגישה לבימ"ש העליון, כהסכמה להצעת בימ"ש העליון. הנתבעת טוענת כי הסכמתה היתה מסויגת, דהיינו, מבלי לפגוע בכל טענה שבפיה לגופה של הבקשה לרשות ערעור ולעניין עצמו ומבלי לפגוע בכל זכות שעומדת לה כלפי התובע. על כן, טוענת הנתבעת, כי על בימ"ש זה לדון גם בטענת הקיזוז של הנתבעת, בגין סכומי ארנונה המגיעים לנתבעת מהתובע ממאי 2005 ועד למועד פינוי הנכס (אפריל 2007) שזו תקופה שבה היה הנכס שוב בתוך שטח השיפוט של עיריית באר שבע.

אני דוחה את טענת הנתבעת כי על פסק דין זה לכלול דיון והכרעה בשאלת זכות הקיזוז. בפסק דינו האמור, קיבל בימ"ש המחוזי את הערעור לגבי טענת הקיזוז וקבע כי הנתבעת לא הוכיחה את טענת הקיזוז . על כן קבע בימ"ש הנכבד כי: "9. לפיכך, סבורה אנכי כי טענת הקיזוז לא הוכחה לחודשים האמורים ועל כן התוצאה הינה שהתובע הוכיח לכאורה כי שילם במהלך התקופה הרלוונטית סך של 10,200 ₪ בגין ארנונה למשיבה. מכאן, עומדת לדיון שאלת זכותו להשבת כספים אלו בלבד, המבוססת על טענתו כי המשיבה לא היתה רשאית לגבות כספים אילו, לכך לא נדרש בימ"ש קמא. 10. בדלית ברירה, ומכל הטעמים דלעיל, אין מנוס כי אם לקבל את הערעור באופן חלקי ולהחזיר התיק לבימ"ש קמא על מנת שיכריע בשאלה האם, לאחר שהוכיח המערער כי שילם דמי ארנונה בתקופה הרלוונטית בסך 10,200 ₪, זכאי ה להשבתם".

בימ"ש העליון הנכבד, קבע בפסק דינו האמור, כי הערעור מתקבל "...לפי האמור, קרי, במקום הסכום 10,000 (צ"ל 10,200 – י.א.) שבפסקה 10 שבפסק דינו של בימ"ש המחוזי מיום 5.2.13 יבוא כאמור". התוצאה הינה כי פסק דינו של בימ"ש המחוזי הנכבד, נותר על כנו, למעט שינוי הסכום שבפסקה 10. נותר על כנו, משמע, על הקביעה בדבר דחייתה של טענת הקיזוז.

הנתבעת לא הגישה בקשת רשות ערעור לבימ"ש העליון על פסק דינו של בימ"ש המחוזי, אשר דחה את טענת הקיזוז. בנוסף, אילו חפצה הנתבעת כי בימ"ש העליון יתייחס לטענת הקיזוז, או כי תישמר לה הזכות להגיש בקשת רשות ערעור, היה עליה להבהיר את הדברים במסגרת הודעתה לבימ"ש העליון והסכמתה להחזיר את התיק לבימ"ש השלום.

אשר על כן, פסק דיני לא ידון ולא יכריע שוב, בטענת הקיזוז. למעשה, קביעתי זו הינה מעבר לצורך ונעשתה אך ורק על מנת שתהא מלאכתי שלמה בהכרעה בטענות הצדדים שהרי, כפי שנראה להלן, מצאתי לנכון לדחות את התובענה, מן הנימוקים שיבואו.

טענות התובע

להלן, בתמצית טענות התובע לגבי זכותה של הנתבעת לגבות ממנו מיסי ארנונה:

כאשר רשות מנהלית חורגת מסמכותה, קמה עילת השבה.

תשלום חובה הנגוע האי חוקיות מחמת חוסר סמכות, בטל מעיקרו. עילת ההשבה במקרה כזה יסודה בעקרון חוקיות המנהל. זהו עקרון שהוא חלק מהעיקרון בדבר שלטון החוק וגבייה הנגועה באי חוקיות מחוסר סמכות, עומדת בסתירה לעקרונות אלה, מכיוון שהרשות מבצעת פעולת גבייה שלא על פי סמכות. במקרה כזה, קמה זכות השבה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט.

רשות חבה חובת נאמנות, יושר, הגינות ותום לב מוגברים כלפי האזרח ואם היא לא פועלת בהתאם לכך, יחייב בימ"ש להשיב כספים ששילם האזרח.