עבאדי נ' מדינת ישראל

החלטה

לפני בקשה לביטול פסילה מנהלית והודעת איסור שימוש ברכב.

רקע

נגד המבקש נרשמה הזמנה לדין שעניינה נהיגה בשכרות (295 מ"ג לליטר אוויר נשוף). במקביל הוחלט, לאחר עריכת שימוע המבקש, לפסול אותו לנהיגה למשך 30 יום ולהורות על איסור השימוש ברכב בו נהג המבקש.

הבקשה והתגובה

המבקש טוען כי מן הדין להורות על ביטול הצווים הנ"ל בשל ליקויים מהותיים שנפלו בהליך השימוע, נוכח כמות האלכוהול הגבולית שנמדדה בגופו, מבחני ביצוע תקינים לשכרות, עברו התעבורתי התקין ונסיבותיו האישיות והמשפחתיות. נטען כי בהליך השימוע לא נשקלו כל השיקולים הרלוונטיים לעניין ובעניין מסוים אף לא התבקשה תגובת המבקש. המבקש הוא תלמיד משפטים, יוצא יחידה מובחרת, נוהג משנת 2003 ולחובתו הרשעה אחת בלבד ואף היא מסוג ב"מ. המבקש נוהג להסיע את אביו הפגוע בחלקי גופו השונים והוכר נכה 100% לטיפולים רפואיים. על הרכב שהושבת קיים תו נכה. המבקש טוען כי בהליך בדיקת השכרות נפלו פגמים. לטענתו הוא נוטל תרופה בשם "ריטלין" המעלה את חום הגוף ובהתאם לקביעות בפרשת עוזרי בבימ"ש לתעבורה עליה של מעלה אחת בטמפ' הגוף מעבר ל-37 מעלות מעלה את כמות האלכוהול הנמדדת במכשיר הינשוף ב-6-7 אחוזים. עוד נאמר כי מן הרגע בו עוכב ועד לרגע בדיקתו חלפו להם 25 דקות. משך זמן זה משפיע על קצב ספיגת האלכוהול בגוף עד הגיעו לשיא כך שלא מן הנמנע כי בעת שנהג – להבדיל מן העת בה נבדק – לא היה ריכוז האלכוהול בשיאו ופירוש הדבר ברמת שכרות גבולית כי ייתכן והמבקש כלל לא היה שיכור בעת שנהג, להבדיל מן המועד בו נבדק לשכרות.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה אין סימוכין לכך כי חום גופו של המבקש עלה, מסיבה כלשהי, על 37 מעלות. עוד נאמר כי ביחס לעבירת השכרות נקבעה חזקת מסוכנות. נסיבותיו המשפחתיות והאישיות של המבקש יכולות לבוא על פתרונן תוך שימוש בתחבורה ציבורית ומוניות וכי המבקש היה יכול וצריך לחשוב על השלכות נהיגתו בשכרות לכאורה על משפחתו בעת שבחר לעלות ולאחוז בהגה.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערבות בהחלטת קצין המשטרה לפסול את המבקש לנהיגה למשך 30 יום בהיות החלטה זו סבירה ומידתית. עם זאת, מצאתי כי התקיימות צבר נסיבות חריגות מצדיקות, לפני ולפנים משורת הדין, את קיצור תקופת צו איסור השימוש ברכב. אלה הם הטעמים ביסוד מסקנתי.

פסילת רישיון

אין חולק כי השאלה אם החלטת הקצין הפוסל בדין יסודה נבחנת לאור מסוכנותו של המבקש כפי שזו נשקפת מהמשך נהיגתו. לצורך כך שומה על בימ"ש לבחון את המסוכנות העולה מן העבירה ונסיבותיה והן מעברו התעבורתי של המבקש. אכן, עברו התעבורתי של המבקש הוא קל שבקלים. הוא נוהג משנת 2003 וצבר לחובתו הרשעה אחת שאף היא אינה מן החמורות. עבירת השכרות היא אמנם מן החמורות בפקודת התעבורה אולם בנסיבות מקרה זה דומה כי היא נעברה לכאורה במדרג לא גבוה של החומרה. בגופו של המבקש נמדד ריכוז אלכוהול של 295 מ"ג לליטר אוויר נשוף, כמות גבולית לכל הדעות. מבחני המאפיינים שבוצעו למבקש היו תקינים לחלוטין והתרשמותו של עורך מבחני המאפיינים הייתה כי המבקש נתון בהשפעת אלכוהול קלה בלבד. יחד עם זאת, חשוב לציין כי נוכח החומרה היתרה שראתה הפסיקה בעבירת השכרות נפסק לגביה כי " עילת נהיגה בשכרות חייבת להיות עילה עצמאית לפסילה עד תום ההליכים, בלא קשר לעבר תעבורתי, בלא קשר לגיל הנוהג, בלא קשר לעיסוק הנוהג. כל מי שייתפס נוהג בשכרות יש למנוע את המשך נהיגתו המסכנת – מיידית." (ב"ש 090192/07, [מחוזי ת"א] יניב רדלייך נ' מ"י ( לא פורסם)). בהינתן כל האמור, אני סבור כי פסילתו של המבקש למשך 30 יום על ידי קצין המשטרה בעטיה של עבירת הנהיגה בשכרות המיוחסת לו היא מידתית ואינה מצדיקה התערבות. התערבות כזו הייתה עשויה להיות מוצדקת, דרך משל, אילו הייתה המבקשת עותרת להאריך את משך הפסילה מעבר לתקופת 30 הימים. ברם, אין לפניי כל בקשה כזו. לפיכך, אני סבור כי גם נוכח עברו התקין של המבקש, תוצאות תקינות במבחני ביצוע ונסיבות ביצוע העבירה לכאורה הרי שאין מקום להתערב בהחלטת הקצין הפוסל בהיותה מידתית וסבירה.

אשר לטענות בנוגע להליך בדיקת השכרות. ראשית, אינני סבור כי הליך זה הוא המקום הנכון להעמיק חקר בטענות אלה שכן מקומן הוא ללא ספק בהליך העיקרי. שנית, ולגופן, לא מצאתי בסיס לקבל טענות אלה בשלב זה. עיינתי בפסק דינה של חברתי כב' השופטת קריספין בנוגע לעליית תוצאות בדיקת ריכוז האלכוהול כפונקציה של עליית חום הגוף מעבר ל-37 מעלות. מעבר לכך שאין לפניי כל ראיה בנוגע לגובה חום גופו של המבקש עובר לעריכת הבדיקה יש לציין כי בפרשת עוזרי כפי שצוטטה בפסק דינה של כב' השופטת קריספין נאמר במפורש כי בימ"ש לתעבורה הביא בחשבון את האפשרות על עליית חום הגוף והשפעתו על תוצאות הבדיקה במסגרת שולי הביטחון שנקבעו באותה פרשה (רף אכיפה של 400 מ"ג לליטר אוויר נשוף). עיינתי בפסק דינו של בימ"ש המחוזי בפרשת עוזרי. לא מצאתי כי סוגיה זו של השפעת תוצאות המדידה כפונקציה של חום גופו של הנבדק זכתה להתייחסות פרטיקולרית בפסק הדין. באותה פרשה קבע בית המשפט כי שולי הביטחון הראויים הם 290 מ"ג ולא 400 מ"ג כפי שקבע בימ"ש לתעבורה. הנימוק שעמד ביסוד הפחתת שולי ביטחון אלה לא היו נעוצים בסוגיית חום גופו של הנבדק והשפעתו על תוצאות הבדיקה אלא על מה שנראה לבימ"ש המחוזי כשגיאה שנפלה בעת קביעת שולי הביטחון על ידי בימ"ש לתעבורה. אינני סבור כי אי ליבונה של סוגיית חום הגוף והשפעתה על מדידת האלכוהול בפסק הדין של בימ"ש המחוזי בפרשת עוזרי פירושה כי יש להביא עניין זה בחשבון בנוסף לשולי הביטחון שנקבעו על ידי בימ"ש המחוזי, במקום שולי הביטחון שקבע בימ"ש לתעבורה. במלים אחרות ולהבנתי, ריכוז אלכוהול של 290 מ"ג כבר מביא בחשבון אפשרות לטעות במדידה עקב השפעת חום גופו הנבדק על התוצאה הנמדדת במידה המרבית האפשרית.

סוגיית ספיגת האלכוהול בגוף נותחה באריכות בפסק דינו של בימ"ש לתעבורה בירושלים בפרשת סנפירי (ת"ת (י-ם) 9817/07 מ"י נ' סנפירי ( לא פורסם). מפסק הדין עולה כי לצורך קביעה בעניין זה נדרשת מסכת עובדתית ברורה המתייחסת בין היתר לסוג המשקה (ספיגת בירה שונה מספיגת יין השונה מספיגת וודקה וכו'), אופן השתייה (מרוכזת, חד פעמית או מתמשכת), לעיתוי השתייה ( זמן קצר או רב לפני הנהיגה) ולסוגיות אחרות כמו השאלה אם הנהג אכל לפני ששתה, דבר המאריך או מקצר את משך הזמן בו מגיע האלכוהול לשיאו בגוף. ברי כי בירור טענה זו אינו יכול להיערך במסגרת הליך זה.

תוצאת הדברים היא, כי גם אם אניח, מבלי לפסוק, כי נפל פגם זה או אחר בעריכת השימוע למבקש הרי שלאור בחינת מכלול השיקולים דלעיל, המסקנה היא כי אין להתערב בהחלטת הקצין לפסול את המבקש לנהיגה למשך 30 יום.

ביטול צו השבתה

סבורני כי במקרה זה מתקיימים מספר טעמים קיצור תקופת איסור השימוש. סעיף 57ג לפקודת התעבורה מונה מספר חלופות שעם התקיים אחת מהן או יותר, יבטל בימ"ש את צו איסור השימוש. האחת, כי הרכב נלקח ללא ידיעתו או הסכמתו של בעל הרכב. השנייה, כי מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראות בעל הרכב והוא עשה כל שניתן על מנת למנוע ביצוע עבירה. סעיף 57ג (ב) לפקודה קובע כי לא יינתן צו איסור שימוש ברכב לפני עריכת שימוע לבעל הרכב.

במקרה זה לא נטען ולא הוכח כי הרכב נלקח שלא בידיעתה או הסכמתה של אמו של המבקש שהיא בעליו הרשום של הרכב. גם לא נטען ולא הוכח כי אמו של המבקש עשתה דבר מה מצידה על מנת למנוע את ביצוע העבירה על ידי המבקש. יחד עם זאת, לא ראיתי בחומר הראיות שהוצג לעיוני סימוכין לכך כי ניתנה לאמו של המבקש זכות להשמיע טענותיה עובר לקבלת החלטת איסור השימוש על ידי קצין המשטרה. כמו כן, הוכח לכאורה כי על גבי הרכב תו נכה והוא משמש את אביו של המבקש – הנכה 100% ומצבו הרפואי קשה ביותר – להסעות לבתי חולים. האפשרות לעשות שימוש בתחבורה ציבורית כטענת המשיבה לכאורה קיימת אולם ספק אם היא מעשית בהתחשב במצבו הרפואי הקשה של אביו המבקש שיאלץ שלא בטובתו להיגרר לבתי חולים באוטובוסים לא נוחים ובהתחשב במקום מגוריו של המבקש ומשפחתו שאינו מקום מרכזי, בלשון המעטה. מטעמים אלה, כמו גם מן הטעם של מבחן מאפיינים תקין, שכרות בכמות גבולית ועבר תעבורתי שהינו כמעט ללא דופי, אני סבור כי מטרת ההרתעה העומדת ביסוד צו איסור השימוש תושג גם בהתחשב בתקופת ההשבתה שרוצתה עד כה ומטעמים אלה מצאתי לבטל את צו איסור השימוש ברכב.

סיכומו של דבר: לאור כל האמור לא מצאתי כי נפל פגם המצדיק התערבות בהחלטת קצין המשטרה לפסול את רישיונו של המבקש למשך 30 יום. בנסיבותיו החריגות של מקרה זה מצאתי לנכון לקצר את משך צו איסור השימוש ולהעמידו על תקופת איסור השימוש שרוצתה.

ניתנה היום, ח' ניסן תשע"ד, 08 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.