עאמר סלימאן בועיינא - חברה לעבודות עפר ובנין בע"מ נ' חזן אריה ובנו בע"מ

החלטה

1.לפניי בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בעכו (כבוד השופט ג'מיל נאסר מיום 10.2.11, שהומצאה לב"כ המבקשת ביום 22.2.11 ואשר במסגרתה הורה בימ"ש קמא, על מימוש ערבון בסך 4,500 ₪, שהופקד בתיק בהליכי ביניים, לשם תשלום הוצאות המשיבה (להלן: "ההחלטה הראשונה").

המבקשת הגישה לבימ"ש קמא בקשה לעיון חוזר בהחלטה הראשונה ולאחר דיון בבקשה, בנוכחות הצדדים, שינה בימ"ש קמא את ההחלטה וקבע, בישיבת יום 24.3.11, כי אכן ההחלטה היתה מוטעית וכי יש להעביר מהפקדון סך של 500 ש"ח בלבד אל עוה"ד בלה חזן ואילו יתרת הערבות תוחזר לעו"ד פיראס ג'באלי (להלן: "ההחלטה השניה").

המשיבה הגישה בר"ע על ההחלטה השניה (תיק מס' 4969-04-11 בבימ"ש זה) וביום 1.6.11 קבע כבוד השופט רניאל, כי בימ"ש קמא טעה בהחלטה השניה והורה על ביטולה (להלן: "ההחלטה בערעור").

2.לפיכך, ביום 27.6.11 פנתה המבקשת בבקשה זו להארכת המועד להגשת בר"ע על ההחלטה הראשונה, בטענה, בין היתר, כי לא נפגעה ציפיית המשיבה באשר לאי השלמת המבקשת מהחלטה זו וכי האיחור בהגשת הבר"ע נגרם כתוצאה מגורם חיצוני (ההחלטה בערעור), שלמבקשת אין שליטה עליו.

המשיבה מתנגדת לבקשה בטענה, בין היתר, כי המבקשת ביקשה בבימ"ש השלום עיכוב ביצוע של ההחלטה הראשונה על מנת להגיש ערעור אולם הגישה את הבקשה דנן, להארכת המועד רק בחלוף 4 חודשים. לטענתה, אין בפי המבקשת טעמים מיוחדים, כנדרש, להארכת המועד הקבוע בחיקוק.

עוד טוענת היא, כי בקשה זו מהווה תקיפה עקיפה של ההחלטה בערעור, שכן טענות המבקשת בבקשה זו, כבר נדונו ע"י כבוד השופט רניאל ולמעשה מהווה ההחלטה בערעור, מעשה בית דין המונע מהמבקשת להגיש בר"ע על ההחלטה הראשונה.

המשיבה טוענת כי, ממילא, סיכויי הערעור קלושים, מאחר שסכום ההוצאות, כפי שנקבע ע"י כבוד השופט נאסר בהחלטה אף נמוך מהתעריף המינימלי המומלץ וכן טוענת היא, כי המבקשת עושה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט.

3.עיינתי בהחלטה בערעור ונוכחתי לדעת כי היא הוכרעה על פי שאלת הסמכות ולא לגופן של טענות הצדדים בנוגע לטענות הצדדים בהתייחס להחלטה הראשונה או לנימוקים שהובאו בהחלטה השניה.

כבוד השופט רניאל קיבל את הבר"ע, דן בה כבערעור וקיבל את הערעור בקבעו שבימ"ש קמא לא היה רשאי לתקן או לשנות את ההחלטה הראשונה, בהיותה החלטה סופית ולא החלטת ביניים וכי ניתן היה לתקוף את ההחלטה הראשונה רק בערעור.

בנסיבות אלה, ההחלטה בערעור אינה יכולה להוות מעשה בית- דין לענין ערעור על ההחלטה הראשונה, שכן לא היא עמדה בבסיס הדיון או בבסיס ההחלטה ובערעור אף לא נדונה פלוגתא כלשהי בהתייחס לגופה של ההחלטה הראשונה.

5.הסמכות להארכת מועדים מצויה בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת כי המבקש הארכת מועד נדרש להצביע על קיומם של "טעמם מיוחדים שיירשמו" לאי הגשת הבר"ע או הערעור במועד.

שיקול הדעת המסור לביהמ"ש במסגרת תקנה זו הינו רחב. ראו: בש"א 3497/06 - יחזקאל אלישיב נ' בארות יצחק (לא פורסם, 9.10.2007), אולם הוא מצוי בגדרם של "הטעמים המיוחדים, הנדרשים. השאלה אם הראה המבקש ב"טעמים מיוחדים" תיבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו הוא, ובין היתר על ביהמ"ש לבחון "האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד". ראו: בש"א 5636/06 נפתלי נשר נ' שלומי גפן, (לא פורסם, 23.8.2006).

ככלל, טעמים הנעוצים בבעל הדין עצמו לא הוכרו כטעמים המצדיקים הארכת מועד, אולם מקום בו הנסיבות שהובילו לאיחור בהגשת הערעור לא היו בשליטת בעל הדין, ייטה ביהמ"ש לראות בכך טעמים מיוחדים, כנדרש וייטה להיעתר לבקשה להארכת מועד. ראו, למשל: ב"ש 1038/85 בנק צפון אמריקה בע"מ נ' עומר גלבוע - חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ (בפירוק), פ"ד מ(1), 57; בש"א 2539/09 - אלברט אוחיון ועוד 123 אח' נ' עזרא חממי ואח' . (לא פורסם, 13.8.2009).

6.סבורתני שבענייננו קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים היענות לבקשה.

הבקשה העיקרית שהגיש המבקש לבימ"ש קמא, לאחר קבלת ההחלטה הראשונה, היתה בקשה לעיון חוזר, בה ביקש לשכנע את בימ"ש קמא (ואף הצליח בכך), כי ההחלטה הראשונה ניתנה עקב הטעייה וטעות. מאחר שביהמ"ש נעתר לבקשתו וקבע דיון בבקשה לעיון חוזר, עיכב המבקש את הגשת הבר"ע בסברו שתרופתו תימצא בהחלטה שתינתן בבקשה לעיון חוזר, כפי שאכן קרה בפועל.

ברי, כי לאחר שטענותיה התקבלו ובימ"ש קמא אכן שינה את ההחלטה הראשונה, לא היה עוד טעם שהמבקשת תגיש בר"ע על ההחלטה ששונתה.

כל עוד לא ניתנה ההחלטה בערעור, רשאית היתה המבקשת לסמוך על ההחלטה השניה, אשר ייתרה, למעשה, הגשת ערעור על ההחלטה הראשונה.

אולם, ההחלטה בערעור, אשר קבעה כי בימ"ש קמא לא היה מוסמך לשנות את ההחלטה הראשונה, טרפה את קלפיה של המבקשת והחזירה אותה למצב בו ההחלטה הראשונה היא זו המחייבת. שינוי זה במצב המשפטי, שנגרם עקב ההחלטה בערעור, מהווה "גורם חיצוני" שלמבקשת אין שליטה עליו והוא זה שחייב (מבחינת המבקשת), החל מהיום בו ניתנה ההחלטה בערעור, הגשת ערעור על ההחלטה הראשונה.

שינוי זה מהווה "טעם מיוחד" להארכת המועד. עוד אציין, כי מעת מתן ההחלטה בערעור ועד להגשת הבקשה דנן עברו 26 ימים בלבד.