ע"י בנה רחמים חוכימה נ' זילברשטיין ואח'

החלטה

1. הדיון בתביעה לפינוי המושכר נקבע ליום 10.10.13.

ביום 3.10.13 הודיעה התובעת (באמצעות בנה) כי הנתבעים פינו את המושכר במפתיע, אותו לילה, ועל כן מתייתר הצורך במתן פסק דין לפינויו, אך התובעת מבקשת לחייב את הנתבעים בהוצאות ההליך.

2.בהתאם לכך, ניתנה ביום 7.10.13 החלטתי שבה חייבתי את הנתבעים בהוצאות ההליך.

3.ביום 1.1.14 הגישה הנתבעת בקשה לבטל החלטה זו, מהטעם ששיקים שמסרה לתובעת נותרו בידי בנה ולא הושבו לנתבעת.

4.בתגובה שהמציא לבקשת הנתבעת כותב בנה של התובעת כי נפתח כבר הליך הוצאה לפועל לגביית סכום ההוצאות, בהתאם להחלטה מיום 7.10.13, ורק לאחר שנפתח הגישה הנתבעת את בקשתה.

עוד כותב בנה של התובעת בתגובתו כי הוגשה כנגד הנתבעים תביעה כספית לתשלום דמי השכירות, כיוון שהשיקים שמסרו לתובעת לא נפרעו.

בתגובה נכללו מספר בקשות מביהמ"ש, בעניינה של אותה תביעה כספית נפרדת, אך אלה אינם שייכים לתיק דנן.

5.אני דוחה את בקשתה של הנתבעת לבטל את חיובה בהוצאות ההליך דנן, על פי ההחלטה מיום 7.10.13 (להלן: ההחלטה).

הטעם הראשון לכך הוא כי הבקשה הוגשה באיחור: על פי הרישומים במערכת ה-נט, נשלחה ההחלטה לנתבעת עוד ביום 7.10.13, לכתובת שציינה בכתב הגנתה. על פי תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: התקנות), כל עוד לא הודיע בעל דין לביהמ"ש בכתב על שינוי מענו, "יראו כל כתב שהומצא על פי המען האמור כאילו הומצא כראוי".

סעיף 57 ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971 מקים חזקה כי דבר דואר, שנתקיימו בו התנאים שבסעיף זה, הגיע ליעדו בדרך הרגילה של הדואר, אלא אם הוכח היפוכו של דבר.

על פי האמור, חזקה שההחלטה הגיעה אל הנתבעים מספר ימים לאחר ששוגרה אליהם על ידי ביהמ"ש.

על פי תקנה 201 לתקנות, המועד להגשת בקשה לביטול החלטה על פי צד אחד הוא 30 ימים מיום המצאתה למבקש.

הבקשה לביטול ההחלטה הוגשה, כאמור, רק ביום 1.1.14, זמן רב לאחר חלוף המועד שנקצב בתקנה 201 לתקנות. כפי שצויין, הבקשה הוגשה, לאחר שהתובעת פתחה הליך הוצאה לפועל לשם ביצוע ההחלטה.

6.הטעם השני לדחיית הבקשה הוא כי הנתבעת אינה מצביעה בבקשתה על הצדקה לביטול ההחלטה. טענתה כי בנה של התובעת לא החזיר לה שיקים, אשר לשיטתה היה עליו להחזירם לה, מקומה בהליך של התביעה הכספית הנפרדת, שהתובעת הגישה, כאמור לעיל, ואינה רלבנטית לעניין התביעה לפינוי המושכר (כפי שצויין, התובעת מצידה טוענת כי שיקים שהנתבעים מסרו לתשלום שכר הדירה חוללו).

הנתבעת אינה מראה בבקשתה כי הגשתה של התביעה לפינוי המושכר היתה מופרכת מלכתחילה. היינו - הנתבעת אינה מצביעה על טעם ענייני לביטול פסיקת הוצאות ההליך, על פי ההחלטה.

7.בתגובה שהמציא בן-התובעת נאמר כי התובעת מוכנה לוותר על פסיקת הוצאות בגין התגובה, בתנאי שהנתבעים יסכימו לקבל לידיהם את כתב התביעה בתביעה הכספית הנפרדת שהגישה התובעת. "תנאי" זה אינו מעניינו של ההליך דנן. מסעיף 7 לתגובה עולה כי ללא קיומו של ה"תנאי" האמור, אין התובעת מוותרת על פסיקת הוצאות בגין התגובה לבקשה לביטול ההחלטה.

8.אני דוחה איפוא את בקשת הנתבעת לבטל את ההחלטה ומחייבת אותה לשלם לתובעת הוצאות התגובה בסך 300 ₪. אם לא ישולם סכום זה תוך 30 ימים, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

9.המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ד שבט תשע"ד, 15 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.