ס"ק 23340-11-15

לפנינו בקשה ל"צו מניעה" בדיון בסכסוך קיבוצי, שבין המבקשת (להלן גם: "העמותה" או "המעסיקה"), לבין המשיבים המייצגים את עובדיה (להלן גם: "העובדים").

העמותה היא מעסיקה, שבאחריותה מסגרות שונות לרבות פנימיות ל"נוער בסיכון" (להלן גם: "בני הנוער"), והיא גם משמשת כמעסיקה במסגרות שונות הנובעות מחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול והשגחה), קרי, מסגרות שהן לעתים לא רק שיקומיות חינוכיות, אלא גם מהוות חלופה למעצר או מאסר (להלן גם: "המעונות").

העמותה נקלעה לסכסוך עבודה עם העובדים; וכפועל יוצא מאותו הסכסוך, החלו העובדים בעיצומים שעניינם בעיקר צמצום מספר העובדים במשרות אחה"צ (להלן גם: "העיצומים"), במסגרות החינוכיות אשר מפעילה העמותה. אין צורך לומר כי "עיצומים" במסגרות מסוג זה שמפעילה העמותה, עלולים להביא לנזק לצדדים שלישיים, הם בני הנוער הנזקקים לשיקום; והשביתה מונעת או מפריעה להליך שיקומם.

חרף הנזק שללא ספק נגרם לבני הנוער, בעטיים של עיצומי העובדים, סבורים העובדים כי ביה"ד צריך להימנע מלהתערב בסכסוך שבין הצדדים, שכן מדובר לדברי העובדים בשביתה לגיטימית, בניסיון לשיפור עמדות כלכליות של ציבור העובדים, בתקופה שבה אין איסור משפטי לשבות.

העמותה מצידה סבורה, כי "זכות השביתה" צריכה להישקל לעומת "מידתיות" שלה, ובעיקר הפגיעה שהיא גורמת לצדדים שלישיים. לדעת העמותה, למרות שלכאורה מדובר ב"סכסוך כלכלי", מדובר הלכה למעשה ב"שביתה פוליטית" או "מעין פוליטית", שנועדה להוות מנוף לחץ על משרד הרווחה והשירותים החברתיים, לאשר הטבות שכר ואחרות לציבור עובדי העמותה; וזאת על חשבון הפניית משאבים לשיפוץ ורכישה של מבנים וציוד, לרווחתם של בני הנוער הנהנים משרותי העמותה.

מהראיות שהוצגו לפני ביה"ד (לרבות חקירתו של מר שי שער מטעם העמותה, בישיבת ביה"ד מיום 31.1.16) עולה, כי הגם ששביתת העובדים – זו הקיימת בפועל במעונות – היא שביתה המכבידה על המעסיקה, אזי בני הנוער אינם נשארים במעונות ללא השגחה, משום שקיימים גם עובדים נוספים במעונות – שהם עובדי מדינה – אשר אינם נוטלים חלק בעיצומים של העובדים במעונות.

עוד הוברר, כי העיצומים נעשים לעת הזאת, שעה שלא תלוי ועומד הסכם קיבוצי בר-תוקף; ואותם עיצומים אינם אלא כלי של העובדים ללחוץ על המעסיקה למתן שכר גבוה יותר לעובדיה, שעה שהמעסיקה הסכימה כבר במשא ומתן על תוספות שכר של עד 9%.

המשפט העברי ראה בשביתה "עשיית דין עצמי", וחרף זאת נמנע מלראות בה "בלתי חוקית", אלא דרש שיש להתחשב "במניעים שגרמו לשביתה" (שילם ורהפטיג, דיני עבודה במשפט העברי – בעמ' 975 – הוצאת מורשת המשפט 1969).

במקרה דנן, אי אפשר לקבוע כי מדובר בעיצומים המהווים "שביתה בלתי חוקית", אלא ניתן לומר כי מדובר בכלי לגיטימי של הפעלת לחץ כלכלי על המעביד, שבעקבותיו מצפים העובדים להגיע להישגים כלכליים במקום עבודתם. במקרה הנוכחי, גם אי אפשר להטיל את האחריות להיעדר הגעה לידי הסכם, על מי מהצדדים; ומסתבר מהראיות שהוגשו, שמידת העיצומים בפועל שננקטו עד כה על ידי העובדים, הייתה מתונה, באופן כזה שלא הצריך את העמותה לפנות ל"ועדת חריגים" שהוקמה לטיפול ב"מקרים דחופים", כאלו שיש בהם כדי לסכן את שלומם של בני הנוער.