ס"ע 10427-02-12

1.התובעת טוענת כי פוטרה שלא כדין בהיותה בהריון ובשל הריונה, לאחר תקופת עבודה מיום 01/06/10 ועד 18/10/10 (כ-4.7 חודשים) ובשכר 4,500 ₪.

התובעת יצאה ביום 14/10/10 לחופשת מחלה, עליה הודיעה לרינת, בתו של הנתבע 2 ("רינת"; "הנתבע"), כשביום 18/10/10 גילתה שהיא בהריון ובאותו יום הודיעה לנתבע כי קיבלה 3 ימי מחלה נוספים. כ"כ הודיעה לו שהיא בהריון ובתגובה אמר הנתבע כי אינה עובדת שלו ואינו מקבל הודעתה. ביום 19/10/10 יזמה עמו שיחה נוספת, הנתבע הכחיש תוכן שיחתם מאתמול וניסה לפקפק באמינותה ובעובדת הריונה ואף אמר לה להגיע מחר לעבודה ולהציג אישורי המחלה.

ביום 20/10/10 כשהגיעה – מסר לה הנתבע כי אין לה מה לעשות במקום וכי החל להעסיק עובדת חדשה וסרב לבקשתה לקבל מכתב פיטורין.

ביום 21/10/10 משהסתיימה תקופת המחלה – התייצבה לעבודה והנתבע אמר לה שלא תגיע יותר.

משהנתבע הוא הגורם המכריע לפיטוריה – ובהתאם לסעיף 16 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 ("חוק השוויון") יש להטיל גם עליו החבות של הנתבעת.

טוענת התובעת כי פיטוריה מנוגדים לסעיף 2 לחוק השוויון, הם אפליה בגין הורות והריון, מהווים פגיעה בוטה ופסולה בכבודה כאדם, הנטל על הנתבעים להוכיח שלא הופלתה, פיטוריה פוגעים במטה לחמה וגרמו לה נזק כספי, והם בניגוד לחובת תו"ל.

משכך, עתרה לפיצויים בשל נזק לא ממוני/פיצויים לדוגמא/סטטוטריים (בשיעור 50,000 ₪), לאובדן הכנסה לחודשים נובמבר 2010 – מאי 2011 (מועד הלידה 49,500 ₪) ול-3 חודשי חופשת לידה (13,500 ₪), לעוגמת נפש ואובדן הזדמנויות תעסוקה (25,000 ₪), להודעה מוקדמת של 4 ימים (580.65 ₪), פיצוי בגין אי מתן הודעה לפי חוק הודעה לעובד ("בשיעור מינימלי וסמלי של שכר שעה לחודש", 4,500 ₪), לפיצוי בגין אי הפקדה לפנסיה וזיכוי מס (35%) בגין ההפקדות, לגילום שיעור המס במועד תשלום התביעה והכל כמפורט בנספח החישובי שהגישה וסה"כ 158,847 ₪.

לתביעה צורפו 4 תלושי שכר (06/10-09/10) ע"ס 4,443 ₪ שכר ברוטו.

2.הנתבעים בהגנתם טענו כי הנתבעת אינה ישות משפטית, כי מס' עוסק זהה לה ולנתבע וכי יש למחוק התביעה כנגדה.

התובעת התקבלה לעבוד בקונדיטוריה (עסק משפחתי קטן ובו 4 בני משפחה, התובעת ועובדת נוספת), ל-6 י"ע בשבוע וביקשה שכר חודשי וסוכם על 4,500 ₪ נטו כולל נסיעות. מעת לעת ביקשה התובעת חופשה לסידורים : ביום 07/10 (ללא בקשה 30 ימים מראש) וכך ביום 08/10 ביקשה ליומיים, ואישר לה כך ובלבד שלהבא תבקש 30 ימים מראש.

התובעת עבדה עד ליום 12/10/10, כשביום 08/10/10 לא הגיעה לעבודה ושהתה ביום חופשה, חרף הבהרת הנתבע כי התנהגותה לא מקובלת עליו. בשל כך החלה להתגבש אצלו החלטה להביא לסיום עבודתה, מה גם שכמות ההזמנות בקונדיטוריה פחתה.

ביום 13/10 התקשרה והודיעה שהיא הולכת לבדיקות דם, בדיקה שגרתית, כשיום קודם עבדה ולא אמרה דבר, אלא רק ביקשה לצאת מוקדם ע"מ להוציא את הבן מהגן.

הנתבע ביקש שתבצע הבדיקה בסניף שליד הקונדיטוריה בשל היקף ההזמנות לאותו יום, והתובעת סרבה ואמרה שתבצע בסניף שלה ותגיע תוך שעה. הנתבע הודיע כי אם לא תגיע בתוך שעתיים, שלא תגיע כלל ובכך – סיום עבודתה. חרף הבטחתה להגיע מהר – לא הגיעה כלל.

בשל העדרותה נאלץ הנתבע לבצע עבודתה בעצמו ולא ביצע תוכניותיו. התובעת לא הגיעה גם למחרת.

הנתבע הסיק כי עבודתה הסתיימה.

אף בימים הבאים לא הגיעה לעבודה.