סרסור נ' המשרד להגנת הסביבה

החלטה

רְאֵה, אֶת-מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים:  כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן, אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ (קהלת,ז', 13).

רקע

לפניי בקשה להשבת תפוס שהינו רכב לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: "הפקודה").

מדובר ברכב אשר נתפס מכוח סעיף 6(2) לחוק הגנת הסביבה (סמכויות פיקוח ואכיפה), תשע"א-2011, אשר מחיל את הוראות הפקודה.

כתב האישום שהוגש כנגד המבקש מייחס לו את העבירות הבאות:

א.איסור לכלוך והשלכת פסולת, עבירה לפי סעיפים 2 ו- 13(ב)(1) לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד-1984 (להלן: "חוק שמירת הניקיון") יחד עם סעיף 29(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין")

ב.סילוק פסולת וגרוטאות רכב, עבירה לפי סעיפים 7(ד) ו- 13(ב)(4א) לחוק שמירת הניקיון ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין.

ג. ניהול עסק ללא רישיון, עבירה לפי סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח יחד עם סעיף 1 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) תשנ"ה-1995 ופריט 5.1 בתוספת לצו.

בנוגע לעבירה לפי סעיפים 2 ו- 13(ב)(1) לחוק שמירת הניקיון, מן הראוי להביא את סעיפים 2 ו- 4(א) לחוק אשר קובעים כדלקמן:

"2. לא ישליך אדם פסולת, פסולת בנין או גרוטות רכב ברשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ולא ילכלך את רשות הרבים.

4(א) הוכח כי פסולת או פסולת בנין הושלכו מתוך רכב, רואים לעניין סעיף 2, את בעל הרכב או את האדם האחראי לרכב, כאילו הוא השליך את הפסולת או את פסולת הבניין, זולת אם הוכיח שלא הוא עשה כן ואת זהותו של האדם שהרכב היה ברשותו בעת ההשלכה, או שהרכב נלקח ללא הסכמתו".

סעיף 7 (ד) לחוק שמירת הניקיון קובע כדלקמן:

"לא יפנה אדם פסולת מאחד הסוגים המפורטים בסעיף קטן (א), אלא לאתר שנקבע לכך, למפעל טיפול באשפה, למפעל מיחזור או למישרפה, או בהתאם להוראות שנקבעו בחוק עזר של הרשות המקומית הנוגעת בדבר".

המחלוקת במקרה דנן נוגעת להחזקת התפוס בשים לב לשאלת אחריותו של הבעלים של הרכב, במובחן מן הנהג, לביצוע העבירה.

טיעוני הצדדים

לטענת המבקש, הינו הבעלים של עסק להובלת עפר הכולל 3 רכבי משא. ביום 29.8.11 הודיעה המשיבה למבקש על תפיסת רכב משאית מסוג וולוו הנמצא בבעלותו, מ.ר. 44-388-15 (להלן: "הרכב"), וזאת בגין חשד להשלכת פסולת, עבירה לפי סעיף 2 לחוק שמירת הניקיון.

לטענת המבקש, הרכב היה נהוג אותה שעה על-ידי אחד הנהגים, העונה לשם מוחמד עומר צרצור (להלן: "הנהג"). לטענת המבקש, במועד ביצוע העבירה לכאורה, הרכב היה בחזקתו של הנהג, ששפך את הפסולת הנטענת במקום, על דעת עצמו, וללא ידיעת המבקש. לטענת המבקש היה על הנהג להשליך את הפסולת בביתו של אדם אחר הנמצא בסמוך למקום בו הושלכה הפסולת, וזאת כחומר מילוי ליציקת רצפת בטון בחצר ביתו. טענת המבקש היא כי כלל לא ידע על מעשי הנהג. המבקש דאג לפינוי החומר מהמקום שבו נשפך, על חשבונו, לניקוי השטח, ולשפיכת החומר באתר מאושר.

טענת המבקש הינה שהוכיח כי לא הוא השליך את הפסולת, והוכיח את זהותו של האדם שהרכב היה ברשותו בעת ההשלכה. לטענת המבקש עובדות אלה ידועות לאשורן למשיבה.

עוד טוען המשיב לעקרון המידתיות ולהעדפת "חלופת תפיסה" שתגשים כראוי את האינטרסים השונים.