סרנו נ' עירית ראשון לציון ואח'

ב"כ התובע: עו"ד ערד

ב"כ הנתבעת 1: עו"ד מצרי

ב"כ הנתבעות 2-5: עו"ד שנקר

פסק דין

תביעה לפיצוי על נזקי גוף שנגרמו לתובע לאחר שמעד בשל שקע שנוצר במדרכה ופגע במתקן אופניים שהוצב בסמוך. הנתבעות מכחישות את התאונה אך בעיקר מטילות את האחריות זו על זו.

לאחר בחינת הראיות ושמיעת העדויות שוכנעתי כי האירוע אכן התרחש ומצאתי כי האחריות מוטלת על הנתבעות בצורה שווה. העירייה אחראית משום שמדובר במדרכה ציבורית המשמשת את הולכי הרגל בעיר והיא אף קיבלה דיווח על המפגע תשעה ימים לפני התאונה ואילו נתבעות 2-4 אחראיות משום שהשטח הוא בבעלותן ובפתח מתחם עסקי שהן מפעילות. נתבעת מס' 5 הינה מבטחת הנתבעות 4-2.

התאונה

התובע יליד 11/2/1949 (כבן 62). לטענתו, ב-16/6/04, בשעות הערב, צעד עם רעייתו על מדרכה בשטח העיר ראשל"צ. מדובר במדרכה הסמוכה לבית דיור מוגן שמפעילות נתבעות 4-2 (שיכונו יחד עם נתבעת 5 אחוזת ראשונים) ומתחתיו פועל גם מרכז מסחרי ובו עסקים שונים. התובע העיד כי יצא מבית-עסק הממוקם במרכז המסחרי, צעד לכיוון הכביש ואז נתקל במפגע שבמדרכה, איבד את שיווי משקלו, מעד ופגע במתקן אופניים שהוצמד לקיר סמוך. כתוצאה מן הנפילה שבר התובע את זרועו ונדרש למספר ניתוחים לקיבוע השבר באמצעות מסמר ובהמשך באמצעות טבעת מתכת.

תחילה הכחישו הנתבעות את קרות האירוע, אולם בסיכומיהן לא חזרו על הכחשה גורפת זו – וטוב עשו. עדויותיהם של התובע ורעייתו לגבי נסיבות התאונה היו אמינות וקוהרנטיות והן זוכות לחיזוק במסמכים הרפואיים ובתמונות מקום האירוע המצביעות על מפגע כמתואר בעדויותיהם. אני נותן אפוא אמון בעדות התובע ואשתו כי האירוע אכן קרה, כי התובע מעד בשל המפגע במדרכה וכי פגע במתקן האופניים וקובע כי האירוע התרחש כמתואר על-ידי התובע.

התובע הציג תצהיר נוסף של אדם בשם אפרים גרא שהיה עד ראיה לאירוע. תצהיר זה ניתן כבר בשנת 2004, סמוך לאחר התאונה. מר גרא לא העיד בבית-המשפט ולטענת בא-כוחו של התובע ניסיונות לאתרו ולזמנו לעדות נכשלו. בנסיבות אלו אינני נותן משקל כלשהו לתצהיר, ועם זאת אינני שוקל את אי-הבאתו של העד לחובת התובע.

המפגע

מתמונות ת/1-ת/6 שצירף התובע ניתן ללמוד כי מדובר במדרכה מרוצפת אבנים משתלבות (אקרשטיין). במדרכה מצוי מכסה ביוב וממנו מתחילה שקיעה משמעותית של האבנים לרוחב המדרכה ולמרחק גדול. קיים שטח רחב יחסית שבו האבנים שקועות או בולטות בצורה ניכרת ואין ספק כי הן מסכנות הולכי רגל הצועדים במקום שכן ניתן להיתקל בהן או למעוד בשקעים. מדובר אפוא במפגע מסוכן שכל אדם עלול למעוד ממנו. בסמוך למפגע קיים קיר אבן נמוך התוחם ערוגת עצים ואחוזת ראשונים התקינה עליו מתקני מתכת שנועדו לקשירת אופנים.

הנתבעות אינן חולקות על עצם קיומו של המפגע שכן ב-7/6/04 – תשעה ימים לפני התאונה – נפתחה במוקד העירוני פניה המודיעה על קיומו של מפגע מסוכן וכאמור ברישום המוקד העירוני "אבנים משולבות שקעו במדרכה, מהווה סכנה". בעקבות ההודעה פנתה העירייה לאחוזת ראשונים ודרשה לתקן את המפגע, וזו אכן תיקנה את המפגע – אולם רק לאחר התאונה.

האחריות למפגע ולתיקונו

עיקר המחלוקת בין הנתבעות נוגע לאחריות למפגע ותיקונו, וכל אחת מהן מטילה אחריות על האחרת. העירייה סבורה כי הואיל ומדובר בשטח פרטי השייך לאחוזת ראשונים אין אחריות לעירייה ואילו אחוזת ראשונים טוענת כי מדובר במדרכה ציבורית שהאחריות עליה מוטלת על העירייה ומוסיפה כי העירייה לא מסרה לה על המפגע במועד. כאמור לעיל – לכל אחת מנתבעות חובה עצמאית ונפרדת לתיקון המפגע, וכפי שכתב כב' הנשיא שמגר ברע"פ אגדי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 705, 709 [1994] (גם אם בהקשר שונה מעט):

"בכל הנוגע למניעת מכשולים והסרתם ולהסגת גבול דיבר המחוקק על 'רחוב' באופן כללי. הבחנה זו אף מובנת וסבירה, שהרי חובת תיקונו של רכוש הפרט רובצת על הפרט שהוא הבעלים של הרכוש, אך החובה למנוע מכשולים שיש בהם כדי ליצור סיכון לעוברים ושבים ב'רחוב', כהגדרתו בפקודת הפרשנות [נוסח חדש], היא כללית וחלה על כל רחוב. מניעת הסכנה לאדם ולרכוש העולה מן המכשול, במקום שבו עובר הציבור, ניצבת בראש דאגתם של המחוקק ושל העירייה שהוסמכה על-ידיו".

הדברים מדברים בעד עצמם, אולם הואיל ונכתבו בהקשר פלילי, לא נעשה מלאכתנו קלה ונתייחס גם להקשר האזרחי-נזיקי שלפנינו.

אחריות העירייה: לרשות מקומית אחריות מושגית לשלומם וביטחונם של ההולכים ברחובותיה ועל מדרכותיה. המקום בו ארעה התאונה עונה על הגדרת "מדרכה" שבסעיף 1 לפקודת העיריות [נוסח חדש] ("חלק מרחוב המיועד למעבר הולכי רגל") שכן מדובר בצידו של הכביש המשמש גם הולכי רגל שאינם קשורים למרכז המסחרי שמפעילה אחוזת ראשונים, ומכאן שחל סעיף 235 לפקודת העיריות המטיל על העירייה חובה לדאוג לתחזוקה נאותה של כבישים ומדרכות שבשטחה. חובה זו נובעת גם מדיני הרשלנות הכלליים המטילים על העירייה לצפות כי הולכי רגל עלולים להיפגע ממפגעים כגון מדרכות משובשות ומכשולים אחרים המצויים על המדרכה (ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מ"ג(3) 343 [1989]; ת.א (ת"א) 26693/05 לוי נ' עיריית בת-ים [2008]). אחריות העירייה משתרעת גם על סיכונים שמקורם בשטח פרטי והיא אינה יכולה להתנער מחובתה הציבורית בטענה כי מדובר בשטח פרטי ולהמתין עד שבעל הקרקע ימצא לנכון לתקן את המפגע (ע"א 262/89 עיריית חיפה נ' זוהר פ"ד לז(3) 757 [1983]; ת.א. (מחוזי חיפה) 1108/01 נפומניאשיץ נ' עיריית חיפה [2004]; תא"מ 22611/08 אלדן נ' נציגות הבית המשותף [2009]). לעניין זה נפסק כי סמכות העירייה למנוע סכנות ומכשולים היא סמכות מהותית החלה על כל מדרכה העונה להגדרת החוק, גם אם מדובר בשטח פרטי (אגדי נ' מ"י, לעיל; והשוו גם רע"פ 6723/05 באסם ג'אבר נ' עיריית תל-אביב [2008]).

אשר לחובת הזהירות הקונקרטית – נשוב לנסיבות המקרה ונאתרה ללא קושי. דבר המפגע דווח לעירייה ביום 7/6/04 – תשעה ימים לפני התאונה – ואף הובהר כי המפגע "מהווה סכנה". התלונה הועברה מהמוקד העירוני לאגף כבר ביום קבלתה אולם בפועל לא נעשה דבר בטענה שמדובר "בשטח פרטי". רק ב-6/7/04, חודש אחרי הדיווח, פנתה העירייה לאחוזת ראשונים ודרשה לתקן את המפגע [ראו רישומי המוקד ועמ' 25 לפרוטוקול]. העירייה היתה ערה אפוא לקיומו של מפגע ובמשך למעלה מחודש לא נקטה כל פעולה מעשית להסרתו ולא קיימה את חובתה החוקית להבטיח את שלומם של הולכי הרגל. ברי כי מדובר בהתנהלות בלתי סבירה, שכן נוכח היקף המפגע ומשהובהר לה כי מדובר במפגע מסוכן, היה על העירייה לפעול במהירות לתיקונו ולהפעיל את סמכויותיה החוקיות כלפי בעלי הקרקע תוך זמן סביר. העירייה גם לא בחנה תיקון המפגע בעצמה תוך חיוב בעל הקרקע בעלויות התיקון או לכל הפחות הצבת סימון שיזהיר עוברים ושבים מפני המפגע. אף אחת מפעולות אלו לא נעשתה, ובפועל נותר המפגע ללא טיפול במשך למעלה מחודש.

נמצא אפוא כי העירייה חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית לתיקון המפגע אך לא עשתה כן ולא פעלה לתיקונו ולמניעת סיכונים תוך זמן סביר, ומכאן שהתרשלה.