סרחאן נ' עבאס ואח'

פסק דין

רקע כללי וגדר המחלוקת

הליך זה עניינו תביעה כספית על סך 15,226 ₪ אשר הוגשה לבית משפט זה בסדר דין מהיר. התביעה הינה לתשלום בגין נזקי רכוש אשר נגרמו לרכבו של התובע כתוצאה מפגיעתו על ידי רכב אחר הנהוג אותה עת על ידי הנתבע 1 (להלן: "הרכב הפוגע"). הרכב הפוגע היה רשום, בזמנים הרלבנטיים לתביעה, על שמה של הנתבעת 2 ומבוטח בביטוח צד ג' אצל הנתבעת 3 (להלן: "הראל").

התובע צירף לכתב תביעתו חוות דעת שמאי להערכת נזקי הרכב כתוצאה מאותו מאורע. לפי אותה חוות דעת, הוערך הנזק הישיר בסך של 13,838 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה. בנוסף לנזק זה, עתר התובע בתביעתו לפיצוי גם בגין שכר טרחת שמאי אותו העמיד על סך 1,388 ₪ וכן הוצאות שונות בסך כולל של 5,000 ₪.

הנתבעים 1 ו- 2 הגישו כתב הגנה. כך גם עשתה נתבעת -3-. החברה לביטוח-הראל לא נטלה על עצמה את ייצוג הנתבעים בטענה של חוסר שיתוף פעולה מצידם.

הנתבע 1 לא הכחיש את עצם אירוע התאונה. לגרסתו, הוא מודה כי פגע ברכב התובע כאשר עמד זה בחניה. בסמוך לאחר מכן, הוא אף הגיש הודעה אצל סוכן הביטוח בדבר אירוע התאונה. הנתבע הלין על כך שהראל לא ניאותה ליטול על עצמה את מלאכת ייצוגו במשפט, כפי שנהוג במקרים כגון דא.

חברת הראל מצידה, התכחשה היא לתביעה על כל מרכיביה. היא התכחשה לעצם קרות התאונה, הנסיבות, הנזק וגם נעצה את יתדות המחלוקת בשאלת מעורבות רכבה של הנתבעת 2 באירוע הנטען. יש להדגיש כי, הראל לא הכחישה קיום ביטוח-צד-שלישי לרכב הפוגע בזמן הרלבנטי לאירוע.

הצדדים לא השכילו לסיים את המחלוקת ביניהם בדרכי פשרה וביקשו לנהל את התיק עד תום.

בישיבת ההוכחות אשר נקבעה בתיק, העידו בפניי התובע וכן הנתבע 1. כמו כן, הוגש העתק הודעותיהם כפי שאלה נמסרו לחוקר מטעם הראל – (מוצגים נ/1 ו- נ/2). כמו כן, הגיש ב"כ התובע תצהיר מטעם הבעלים הרשום – ראה מוצג ת/1. חשוב לציין כי, השמאי מטעם התובע לא הוזמן למתן עדות וכן, לא הוצגה חוות דעת נגדית מטעם הראל.

ב"כ התובע העלה את סיכומיו בעל פה בסוף ישיבת ההוכחות. ברור שהתובע ביקש מבית המשפט להיעתר לתביעתו. הנתבעים 1 ו- 2 וויתרו על הגשת סיכומים מטעמם ואילו הראל ביקשה להגיש סיכומים בכתב. סיכומים אלה הוגשו ובמסגרתם, מכוונת היא את חיציה אל עבר חוסר אמינותו של הצד שכנגד בהדגישה כי המדובר הוא בתאונה בדויה שכלל לא התרחשה.

דיון והכרעה

ככלל, בתביעות לנזקי ביטוח רכוש, הנטל להוכיח כי התאונה אירעה במתכוון מוטל בכל המקרים ובכל סוגי הביטוחים על המבטח. על המבוטח להוכיח כי מקרה הביטוח אירע כגון נזק לנכס המבוטח המכוסה בפוליסה, אך הוכחת היות האירוע מכוון, מוטל על המבטח (ראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ. שלום גרשון הובלות בע"מ, תק-על 2006(4) 64).

לא זו אף זו, באשר לערך הכמותי הנדרש להוכחת טענה כי המקרה אירע במתכוון, - מה שקרוי בלקסיקון הביטוחי תאונה "מבוימת"- נדרשת כמות ראייתית העולה על מאזן הסתברות רגיל שכן, המבטח מייחס למבוטח מעשה שהוא בעצם מעשה פלילי אך, מאידך, הפסיקה דחתה את הטענה כי על המבטח להוכיח ענין זה מעל לכל ספק סביר. (ראה ע"א 475/81 זיקרי נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 598, 606; ע"א 678/86 חניפס נ. סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177 ,184)

בהתבסס על האמור לעיל, הנני סבור כי לא עלה בידי המבטחת, קרי חברת-הראל להרים את הנטל להוכחת הטענה כי התובע למעשה ביים את התאונה בעוד שמאידך, עלה בידי התובע להוכיח את מקרה הביטוח.

כאמור לעיל, מטעם הראל לא העידו עדים. הראל מסתמכת על הסתירות שהיא הצליחה לאתר ולדלות מחקירת התובע והנתבע 1 , מהם להיבנות ועליהם לבסס את טענתה כבדת המשקל.

התובע העיד בפניי וחזר על גרסתו ביחס לאירוע התאונה. אין ויכוח כי התובע לא נכח בזירת האירוע בשעת אמת. התובע הגיע למקום בשלב יותר מאוחר ורק אז נוכח לראות את הנזק אשר נגרם לרכבו. הנתבע 1 חזר ואישר בעדותו בפניי כי הוא זה אשר פגע ברכב התובע עת נסע ברכבו אחורנית.

חברת הביטוח הראל מנסה להיבנות מסתירות כאלה ואחרות בעדויות התובע וכן הנתבע 1 . היא הצביעה על סתירות באשר ליום אירוע התאונה, סתירות באשר לזהותו של האדם אשר ניגש לתובע והודיע לו על התאונה, אם בכלל נפגש התובע עם הנתבע 1 באותו יום בסמוך לרכב ועוד כהנה וכהנה סתירות. הסתירות מתייחסות לעדות כפי שבאה לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון בבית המשפט, בהשוואה להודעות בפני החוקר. סתירות אלו, על אף שרבות הן, עדיין לטעמי, אין בכוחן לגרום לדחיית התביעה ולקביעה כי מדובר בתאונה בדויה ומבויימת שכלל לא התרחשה.

התרשמתי , ביחס לתובע וגם לנתבע 1 , היא, כי דוברי אמת הם וכי אירוע התאונה אכן אירע כפי שמסרו בעדותם. להדגיש כי, המקרה המדובר נשוא הליך זה אירע הוא לפני שנתיים מיום מתן העדות בפניי. כמו כן, עברו יותר משלושה חודשים מיום התאונה עד למסירת ההודעה לחוקר מטעם הראל. אך סביר הוא כי הצדדים לא יזכרו את האירוע באופן מפורט ומדוקדק דבר המלמד לעתים על מהימנותם. הלכה פסוקה היא כי עדויות מותאמות להפליא וזהות יכולות הן ללמד על חוסר אמינות וכי זיכרון מופרז מקום שאין לצפות מהעד לזכור יכולה להעיד על חוסר מהימנות (ראה לעניין זה ע"פ 950/80 משה כהן נ. מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 561, 568 .

יתר על כן, לא הוכח בפניי קיומו של קשר קודם בין התובע לבין הנתבע 1 אשר יכול לנווט למסקנה בדבר קיומה של קנוניה בין שני הצדדים. נהפוך הוא, כפי שהוכח בפניי, התובע והנתבע 1 לא היו חברים, וכך באו הדברים לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון:

"לא היה סכסוך בינינו אבל לא דיברנו" (עמ' 5 לפרוטוקול בעדותו של הנתבע 1).