סקורי נ' שחר

פסק דין

לפניי תביעה לפינוי מושכר.

ביום 1.3.13 התקשר התובע עם הנתבע ועם אחר שהיה שותפו של הנתבע (להלן: "השותף"), בהסכם שכירות לפיו השכיר התובע לנתבע ולשותפו חנות לשם הפעלתה כמכולת (נספח א' לכתב התביעה). דמי השכירות הועמדו על 4,500 ₪ בתוספת מע"מ. ההסכם נעשה לתקופה של שנה כאשר לשוכרים ניתנה האופציה להאריך את תקופת השכירות לחמש שנים (להלן: "ההסכם הראשון").

ביום 29.10.13 הודיעו הנתבע והשותף לתובע – לפי הטענה על רקע קשיים כלכליים אליהם נקלעו – כי אינם שותפים עוד, כי השותף "איננו עוד צד להסכם השכירות" וכי על התובע לדאוג "להחתים את [הנתבע] על הסכם שכירות חדש ולבטל את ההסכם הקודם כליל כולל שיק הביטחון אשר ניתן..." תוך התייחסות לכך שהנתבע יעמיד לתובע שיק ביטחון חלופי מטעמו (נספח ב' לכתב התביעה).

בתקופה שקדמה להודעה האמורה חוללה המחאה שנמסרה לתובע לצורך תשלום דמי השכירות החודשיים מחמת העדר כיסוי מספיק. סמוך לאחר ההודעה האמורה חוללה המחאה נוספת, הפעם מהטעם שהחשבון הוגבל (נספח ג' לכתב התביעה). אין חולק כי דמי השכירות האמורים שולמו בסופו של דבר במלואם.

לטענת התובע, פניות חוזרות ונִשנות שלו לנתבע על מנת לחתום על הסכם שכירות חלף ההסכם הראשון, ודרישתו להעמדת בטחונות בהתאם, לא הועילו והנתבע התחמק ממנו.

ביום 2.3.14 – ועל רקע האמור לעיל – נערך בין התובע לנתבע מסמך שהוכתר "זכרון דברים" שלפיו התחייב הנתבע כי "עד ליום 2.4.14 ... ישלם לשוכר לחצי שנה מראש לשכירות. במידה ולא עמד בתנאי התשלום של השכירות הוא מתחייב לפנות את המכולת" (נספח ד1 לכתב התביעה, להלן: "זכרון הדברים"). הסכום שצוין לתשלום לתקופה של שישה חודשים שיקף את דמי השכירות שנקבעו לכתחילה בהסכם הראשון (בהמשך נעשה שינוי במועד שנקבע לתשלום כך שזה נקבע ל- 18.3.14, נספח ד2 לכתב התביעה, אולם עניין זה אינו דרוש לענייננו ומכל מקום הנתבע לא העלה כל טענה בקשר עם שינוי זה).

אין מחלוקת כי הנתבע לא שילם את התשלום שנקבע בסך של שישה חודשי שכירות מראש ואף לא העמיד ביטחונות מטעמו.

התובע מוסיף וטוען כי הנתבע הפר את התחייבותו החוזית גם בכך שלא טיפח את המקום וזה הפך מוזנח.

על רקע זה הודיע התובע על ביטול ההסכם והגיש את תביעתו בה עתר לצוות על פינויו של הנתבע מהמושכר.

טענתו המרכזית של הנתבע בכתב הגנתו היא כי זכרון הדברים נחתם תחת כפייה ועושק. לדבריו, התובע החתים אותו על זכרון הדברים "תוך איומים לפגוע בעסקו של הנתבע, בנתבע עצמו ובמשפחתו" (ס' 4 ו- 6 לכתב ההגנה). בהקשר זה טען גם כי התובע איים כי הנתבע ממילא לא יוכל להשתמש בהסכם הראשון שכן קודם לכן התובע "קרע והשמיד" את העתק ההסכם שהיה מצוי בידי הנתבע לאחר שהנתבע מסר אותו לתובע לפי בקשתו.

ביום 13.5.14 – היינו למעלה מחודש לאחר שהוגשה התביעה ולמעלה מחודשיים מעת שנעשה זכרון הדברים – שלח ב"כ הנתבע לתובע הודעה על ביטול זכרון הדברים מחמת הפגמים של כפייה ועושק שנפלו בו.

במצב דברים זה – כך לשיטת הנתבע – זכרון הדברים בוטל כדין, ההסכם הראשון הוא שעומד בתוקפו ומשהנתבע מקיים את התחייבויותיו על פיו, לא קמה עילה להורות על פינויו מהמושכר.

דיון והכרעה

השאלה העיקרית הטעונה הכרעה היא האם נפלו פגמים בכריתה – היינו: כפייה ועושק – בכל האמור בזכרון הדברים, והאם זה בוטל כדין.

בדיון שהתקיים לפניי היום העידו התובע ואשתו וכן הנתבע, אביו ומר דוד קמינסקי ("קמינסקי") שהוא סוכן ביטוח שנטל על עצמו לסייע לנתבע.

לאחר שבחנתי את העדויות ואת מכלול הראיות שהובאו לפניי ראיתי להעדיף את עדות התובע וגרסתו על פני גרסת הנתבע ועדויות העדים מטעמו.

התמונה העולה מהראיות שהובאו לפני בית המשפט היא ברורה. לאחר שהנתבע ושותפו הודיעו לתובע על ביטול ההסכם הראשון ועל ביטול שיק הביטחון שמסרו (כך לשון הודעתם), נמנע הנתבע מלחתום על הסכם שכירות חדש מול התובע ומלהפקיד בידי התובע שיק ביטחון חילופי. התובע העיד כי פנה אל הנתבע מספר פעמים לשם חתימה על הסכם שכירות ביניהם ועל מנת שהנתבע יעמיד לו ביטחונות כנדרש וכי הנתבע "הבטיח כל הזמן שיבוא וכל הזמן התחמק, לא ענה לטלפונים" (ע' 3, ש' 10-1 לפרוטוקול). עדותו זו היתה מהימנה עליי. היא לא נסתרה על ידי הנתבע. למעשה היא נתמכת בדברי הנתבע שהעיד בעצמו כי עד עצם היום זה – ובניגוד מוחלט להוראות ההסכם הראשון ממנו מבקש הוא להיבנות – לא מסר לתובע שיק ביטחון חלופי, שאת זאת הסביר באומרו "אני לא יכול לתת כי אני מוגבל בחשבון" (ע' 5, ש' 4 לפרוטוקול). לכך יש להוסיף את ההמחאות שנמסרו ולא כובדו וכן את העובדה שבמשך התקופה הנזכרת קודם לעריכת זכרון הדברים לא הקפיד הנתבע לשלם את דמי השכירות במועדם (ראו, למשל, החשבונית לחודש פברואר 2014, במסגרת נספח ג' לכתב ההגנה, ממנה עולה כי דמי השכירות שולמו באיחור של כחודש ימים).

על רקע זה נידרש עתה לנסיבות עריכתו של זכרון הדברים שבמסגרתו, כפי שהובא לעיל, התחייב הנתבע לשלם לתובע דמי שכירות לחצי שנה מראש שאם לא כן יפנה את המושכר.

בכל האמור בנסיבות כריתתו של זכרון הדברים – קל לראות על רקע האמור את ההיגיון שביסוד ההסכמה על תשלום מראש של דמי השכירות בעבור שישה חודשים. לגופם של דברים, אין בידי לקבל את גרסת הנתבע כאילו זכרון הדברים נכרת מתוך כפייה ועושק. גרסתו זו של הנתבע לא היתה מהימנה כלל ועיקר. טענותיו כאילו התובע החתים אותו על זכרון הדברים תוך איומים לפגוע בו, במשפחתו ובעסקו (ראו ס' 6 לכתב ההגנה, ס' 11-12 לתצהיר הנתבע) – התבררו כבלתי נכונות. בניגוד לנטען בתצהיר ובכתב ההגנה, בעדותו אישר הנתבע כי "במעמד חתימת הזכ"ד הוא לא איים עלי. אני חוזר ואומר שבמעמד חתימת הזכ"ד הוא לא איים עלי" (ע' 4, ש' 14-15 לפרוטוקול). התמונה העולה מהעדויות – ובכלל זה מעדות הנתבע עצמו – היא כי לא זו בלבד שהתובע לא השמיע איומים כלשהם, אלא גם שבזמן אמת, לאחר שבמשך זמן רב מעת ששותפו עזב והנתבע לא פעל להסדיר את ההתקשרות עם התובע, הלך התובע לקראת הנתבע וחרף ההתנהלות עד כה ובכלל זה חרף העובדה שחלק מההמחאות לא כובדו ולא נמסר שיק ביטחון חילופי, נכון היה התובע להמשיך בהתקשרות עם הנתבע ובלבד שהאינטרס שלו בקבלת דמי השכירות יישמר על דרך של תשלום מראש של שישה חודשים. הנתבע עצמו אישר כי אמו שלו, שנכחה בעת שנעשה זכרון הדברים אף הודתה לתובע על שהוא הולך לקראת בנהּ-הנתבע (ע' 3, ש' 15-16, ע' 4, ש' 7-8 לפרוטוקול, וכך עולה גם מעדות התובע, ע' 3, ש' 12-13 לפרוטוקול, ומעדות אשת התובע שנכחה במעמד עריכת זכרון הדברים ורשמה אותו בכתב ידה, ע' 3, ש' 24-26 לפרוטוקול). הנתבע אף ציין כי זולת דברים אלה לא היה דבר נוסף בפגישה שבה נערך זכרון הדברים (ע' 4, ש' 8 לפרוטוקול). הנה כי כן, ברור כי הטענה שזכרון הדברים נחתם בעקבות איומים שהשמיע התובע כלפי הנתבע אין לה כל יסוד. הטענות שהועלו כלפי התובע בעניין זה חסרות שחר. מהראיות עולה בבירור כי הנתבע – ככל הנראה נוכח הבעייתיות שבהתנהלותו עד כה – הסכים לקבל על עצמו לשלם עבור שישה חודשים מראש, אלא שבהמשך לא עלה בידו לעמוד בהתחייבות שנטל על עצמו. בלשונו: "רציתי לשלם 6 חודשים מראש ניסיתי להשיג כסף פשוט זה התפקשש לי" (ע' 4, ש' 9-10 לפרוטוקול). במצב דברים זה – ולאחר שהנתבע לא עמד גם בתנאיו של זכרון הדברים שנראים על פניהם סבירים בנסיבות העניין – והודיע גם שלא יעמוד בהם, סירב התובע להמשיך וללכת לקראת הנתבע והודיע על ביטול ההסכם (כעולה מעדות הנתבע עצמו, ע' 4, ש' 10 לפרוטוקול).