סע - גל תחבורה בע"מ נ' דלתון בע"מ

פסק דין

התובעת, חברה להשכרת רכבים, ליסינג ומכירה, הגישה התביעה הנדונה נגד הנתבעת, אשר במועד הרלוונטי לתביעה שכרה מהתובעת רכבים שונים לשימוש עובדיה. התביעה הוגשה בתחילה בסדר דין מקוצר, אך לנתבעת ניתנה רשות להתגונן.

לטענת התובעת, במהלך השנים 2006-2010, היא השכירה לנתבעת רכבים שונים וזאת בהתאם לחוזי שכירות, אשר נערכו ונחתמו בין הצדדים. לטענת התובעת, הסכמי השכירות עם הנתבעת לא היו במסגרת עסקת ליסינג בה חכרה הנתבעת מהתובעת מספר מוגדר של רכבים לתקופה מוגדרת, אלא התובעת הייתה משכירה לנתבעת רכבים בכמות ולתקופות, בהתאם לבקשת הנתבעת. על כן לא נחתם הסכם מסגרת כללי, אלא לכל רכב היה נחתם הסכם שכירות בנפרד, אולם תנאי השכירות, למעט דמי השכירות, היו קבועים וזהים בין הרכבים והיו ידועים וברורים לנתבעת. לעניין זה הוסיפה התובעת, כי כאשר החזיקה הנתבעת רכב במשך חודש שלם, היא הייתה מחויבת במלוא דמי השכירות עבור אותו חודש, ובמקרה זה המחשב היה מציין אוטומטית שכירות ל- 30 ימים, וזאת ללא קשר למספר הימים, אשר היו באותו חודש, ואולם החישוב והחיוב היו חודשיים ולא לפי מספר ימים. כאשר החזיקה הנתבעת ברכב חלק מהחודש היא חויבה בדמי שכירות לפי החלק היחסי של החודש בו החזיקה ברכב לפי היחס בין מספר הימים בו החזיקה הנתבעת ברכב לבין 30 ימים המהווים חודש מלא.

במסגרת הסכמי השכירות נקבע כי לרשות הנתבעת תעמוד מכסה חודשית של 4,500 קילומטר בעבור כל רכב, משמע מכסה שנתית של 54,000 ק"מ לרכב. עוד נקבע כי בגין חריגה ממכסת הקילומטרים תחויב הנתבעת ב- 0.86 ₪ בצירוף מע"מ על כל קילומטר של חריגה מעבר למכסה. לטענת התובעת, הנתבעת חרגה ממכסת הקילומטרים שנקבעה בין הצדדים, באופן בו נותרה חייבת סך של 37,912 ₪.

עוד טענה התובעת כי בגין רכב מסוג יונדאי גטס מ.ר. 57-156-63 לא שילמה הנתבעת דמי שכירות עבור חודשים אפריל – יוני 2010, בסך כולל של 6,317 ₪. בנוסף טוענת התובעת כי בגין רכב מסוג יונדאי גטס מ.ר. 20-899-63 לא שילמה הנתבעת דמי השכרת רכב עבור חודש יוני 2010 בסך של 1,471 ₪.

בנוסף טענה התובעת כי ברכב מסוג יונדאי גטס מ.ר. 57-156-63 נתגלו חמישה מוקדי נזק, אשר לא היו טרם ההשכרה, ואשר לא דווחו לנתבעת סמוך להתרחשותם. לטענת התובעת, בהתאם לעמוד השני של חוזה ההשכרה, שוכר הרכב אחראי כלפי המשכיר על כל נזק שייגרם לרכב. בהתאם לחוות דעת השמאי, עלה הנזק לסך של 3,300 ₪. לטענת הנתבעת, כיוון שההשתתפות העצמית בגין כל מוקד נזק בנפרד תעלה על עלות התיקון בפועל חויבה הנתבעת בשתי השתתפויות עצמיות בלבד. על כן בגין נזקי הרכב נשלחה לנתבעת חשבונית על סך של 3,300 ₪. בנוסף שילמה הנתבעת לשמאי סך של 350 ₪ לא כולל מע"מ עבור חוות דעתו.

עוד טוענת התובעת כי בגין רכב יונדאי גטס מ.ר. 57-156-3 קיבלה דרישות תשלום מכביש 6, תשלומים בהם היה על הנתבעת לשאת. על כן על הנתבעת לשלם את הסך של 1,350 ₪ בגין השימוש בכביש האגרה בצירוף דמי טיפול.

עוד נטען כי רכב מסוג יונדאי גטס מ.ר 20-899-63 הוחזר כאשר מיכל הדלק שלו היה ריק וזאת בניגוד להסכם השכירות המחייב החזרת רכבים עם מיכל דלק מלא. בגין החוסר בדלק חויבה הנתבעת בסך של 391 ₪.

סך הכל עתרה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 51,091 ₪.

הנתבעת לעומת זאת טוענת כי אכן סוכם בעל פה בין הצדדים כהסכם מסגרת, כי הנתבעת תשכור מהתובעת מאגר של רכבים "פול" בהתאם לצורכי הנתבעת ברגע ובזמן נתון לצורכי עבודתה. לטענת הנתבעת, מעולם לא סוכם איתה כי היא תחויב עבור חריגת קילומטרים, אלא עבור שכירת הרכב בלבד. לטענת הנתבעת, רק כאשר יחסי העבודה בין הצדדים עלו על שרטון ולצורכי תביעה בלבד, החלה התובעת לטעון, כי הנתבעת חבה לה כספים בגין חריגה ממכסת הקילומטרים שהוסכם. לטענת הנתבעת לא מדובר היה ביחסים מזדמנים של משכיר ושוכר, אלא ביחסי עבודה בין חברה, ששכרה כמות לא מבוטלת של רכבים בזמן נתון ובאופן קבוע ורצוף דבר שאמור היה להשליך הן על מחירי השכירות והן על התנאים.

הנתבעת הפנתה לנספחים כ"ב-כ"ג לכתב התביעה, שהם חשבוניות, שהונפקו על ידי התובעת עצמה. לטענתה מהחשבוניות עולה, כי ההתחשבנות בין הצדדים התבצעה בהתבסס על כמות הימים שהנתבעת החזיקה ברכב מסוים ובהתבסס על מחיר עבור יום שכירות הרכב, כאשר מחיר ליום נקבע כנגזרת של סכום עבור שכירות חודשית, שסוכמה מראש בין הצדדים מפעם לפעם והייתה נתונה לשינויים, לחלק ב-30 ימי שכירות חודשיים.

טענתה של הנתבעת היא, כי הייתה בין הצדדים התחשבנות בפועל, אשר התבצעה על בסיס הבנות והסכמות אליהן הגיעו נציגיה הבכירים של החברות מעת לעת תוך כדי מערכת היחסים בין הצדדים, כך שהנתבעת לא חויבה עבור חריגות כלשהן אם היו.

עוד טוענת הנתבעת כי הסכום ו/או החישוב הנטען בכתב התביעה הוא מוטעה וכי התובעת טעתה בחיוב בסכום של 31,143 ₪ לכל הפחות. עוד טוענת הנתבעת, כי באשר לתביעה בגין רכב שהוחזר, כשהוא ניזוק, הרי שחוות דעת השמאי מטעם התובעת מעלה כי בדיקת השמאי התבצעה רק ביום 8.7.2010 קרי, כחודש ימים לאחר החזרת הרכב על ידי התובעת.

עדויות התובעת

מטעם התובעת העיד מנכ"ל התובעת בתקופה הרלוונטית, מר מאיר שקולניק (להלן: "מנכ"ל התובעת" או "שקולניק"), אשר ציין כי הנתבעת החלה לשכור מהתובעת רכבים משנת 2001. לאורך השנים שכרה כמות רכבים, שנעה בין רכב אחד לבין שישה רכבים. המנכ"ל מציין כי בשנים הראשונות היא שכרה רכבים בודדים ובמהלך שנת 2007 החלה הנתבעת לשכור מן התובעת מספר גדול יותר של רכבים.

המנכ"ל מציין כי הנתבעת לא עשתה עם התובעת עסקת ליסינג בה חכרה מספר מוגדר של רכבים לתקופה מוגדרת, אלא התובעת הייתה משכירה לנתבעת רכבים בכמות או לתקופות בהתאם לבקשת הנתבעת, ועל כן לא נחתם בין התובעת ובין הנתבעת הסכם מסגרת כללי ולגבי כל רכב היה נחתם הסכם שכירות, ואולם תנאי השכירות, למעט דמי השכירות, היו קבועים וזהים בין הרכבים וידועים וברורים לנתבעת. בהסכמי השכירות נקבעו דמי השכירות החודשים שעל הנתבעת לשלם לתובעת בגין ימי שכירות, כאשר החזיקה ברכב חודש שלם הייתה מחויבת במלוא דמי השכירות, כאשר החשבונית הייתה מחושבת על פי 30 ימים ללא קשר למספר הימים אשר היו באותו חודש. כאשר היא החזיקה ברכב חלק מהחודש היא חויבה בדמי השכירות לפי החלק היחסי בו החזיקה ברכב התובעת ולפי היחס שבין מספר הימים שבו החזיקה לבין 30 הימים המהווים חודש מלא.

המנכ"ל ציין כי חשבונית בגין תשלום דמי שכירות הייתה נשלחת לנתבעת מדי חודש בגין כל רכב אשר היה באותה עת ברשותה בנפרד. לטענתו במסגרת הסכמי השכירות נקבעה המכסה החודשית וכי חריגה ממכסת הק"מ תחויב בסכום השווה ל-0.86 ₪ בתוספת מע"מ, שהם 1 ₪ לק"מ. עוד הוא מציין כי תנאי התשלום של החשבוניות היו שוטף פלוס 60.

עוד הוא מציין כי ביום 13.5.2010 התקיימה פגישה בינו ובין מר יוסי נאור, אשר בה נדרשה הנתבעת להסדיר את חובה כלפי התובעת. לטענתו, באותה פגישה לא העלה נאור כל טענה ביחס לחיובים בהם חויבה הנתבעת. משחלפו שבועיים והחוב לא שולם הוגשה התביעה.

עד נוסף היה מר משה בראל, מנהל סניף קרית ביאליק (להלן: "מנהל הסניף" או "בראל"), אשר ציין כי בשנת 2009 היו בידי הנתבעת 15 רכבים שונים, אשר הושכרו בתקופות שונות כמפורט בתצהיר. בתצהירו הוא מציין, כי במהלך השנים, כאשר הייתה חריגה במכסת הק"מ, שהוקצתה לרכבים, ששכרה הנתבעת מהתובעת, הנתבעת חויבה בגין החריגה ואף פרעה את החיוב. הוא מציין, כי למשל במהלך אוגוסט 2006 התברר, כי חלק מהרכבים, אשר היו בשימוש הנתבעת, חרגו ממכסת הקילומטרים ובגין החריגה הזו נשלחו לנתבעת חשבוניות חיוב, אשר צורפו לתצהירו. על פי תצהירו, בהמשך, בדצמבר 2006 שוב נערכה בדיקה של מספר הקילומטרים ונמצא כי הנתבעת צמצמה את החריגה ועקב הצמצום הוציאה התובעת חשבונית זיכוי, אשר הקטינה את החיוב וגם חשבוניות הזיכוי צורפו לתצהיר. על פי תצהירו, הנתבעת אף שילמה חיוב זה בגין החריגה ממכסת הקילומטר.

מנהל הסניף אף ציין בתצהירו כי בשנת 2007 הוחלט אצל התובעת לערוך את חישוב החריגה ביחס לרכבי הנתבעת בשיטה של "פול", כך שלמעשה מקוזזת חריגה ממכסת הקילומטרים של רכב אחד עם רכב אחר, אשר מספר הקילומטרים שנסע היה נמוך מן המכסה שהוקצתה לנתבעת. חישוב כזה נעשה כאשר מדובר בחברות, אשר שוכרות מספר רב של רכבים. על פי תצהירו בשנים 2007-2008 לא חרג "פול" הרכבים אשר היה ברשות הנתבעת ממכסת הקילומטרים הכוללת של כלל הרכבים ולכן לא חויבה הנתבעת בשנים אלה בגין חריגה ממכסת הקילומטר. בשנים 2009-2010 חרגה ממכסת הקילומטרים ובגין חריגה זו חויבה הנתבעת בסך של 37,912 ₪. עוד הוא מצהיר, כי מר נאור פנה אליו וביקש להגדיל את מכסת הקילומטרים המוקצה לכל רכב ולהעמיד אותה על 5,000 ק"מ לחודש, אולם הוא הודיע לו כי אינו יכול להגדיל את המכסה העומדת על 4,500 ק"מ לחודש.