לפני בקשת הנתבעת 1 למחיקתה מכתב התביעה, ולחלופין להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה. העילות לבקשה: מחד, סיכויי התביעה כנגדה להתקבל קלושים, לטענתה, באשר הנתבעת 2 היא שהיתה מעסיקתו של התובע, ולא הנתבעת 1. כמו גם, שהתובע קיבל (מהנתבעת 2) עובר סיום עבודתו סך של 65,000 ₪ אשר בגינם חתם על כתב קבלה וויתור לסילוק כל זכויותיו. מאידך, התובע הוא עובד זר ללא כתובת קבועה בישראל, ועולה חשש שלא יהיה לנתבעת מהיכן לגבות הוצאותיה במידה ותדחה התביעה.
התובע טוען מנגד, שכתב הקבלה עליו חתם, הוחתם שלא כדין וכי ממילא הוא מתנה על זכויות קוגנטיות; הנתבעת לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כנגד סיכויי התביעה; הבקשה הוגשה ללא תצהיר ועל כן דינה להידחות. כן טוען לזכות הגישה לערכאות ומפנה לפסיקה בעניין הפקדת ערובה.
מחיקת הנתבעת 1 מכתב התביעה
יוער, כי כותרת הבקשה שהוגשה היא למחיקת הנתבעת מכתב התביעה ולחלופין להפקדת ערובה, אולם הטענות שנטענו בתחלופת כתבי בי-דין שבין הצדדים התייחסו רובן ככולן לעניין החלופה של הפקדת ערובה. משכך, נראה כי זהו הסעד העיקרי המבוקש דה- פקטו למרות כותרת הבקשה. יאמר כי לטעמי, שאלת קיומם של יחסי עבודה בין צדדים אינה יכולה, כך על פי רוב, להיות מוכרעת על הסף. כמו כן, הכרעה בטענת תקפו של כתב הסילוק ודאי אינה יכולה להעשות על דרך דיון בבקשה לסילוק על הסף. על כן הבקשה למחיקת הנתבעת 1 מכתב התביעה- נדחית.
הפקדת ערובה להוצאות
ההלכה הפסוקה קבעה זה מכבר כי זכות הגישה לערכאות היא זכות חוקתית מן המעלה הראשונה. לצד זאת, נפסק כי זכות זו אינה מוחלטת ויש לאזנה אל מול זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו במידה והוא נגרר להליכי סרק ו/או אם וככל שתדחה התביעה כנגדו (ראה: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים (30.5.2004)).
באשר לחיוב תושבי חוץ בהפקדת ערובה נקבע ע"י בית הדין הארצי בע"ע 1064/00 קיניאנג'וי - אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ,29.8.00, כי "המדיניות הנוהגת לגבי עובדים הבאים מן הרשות הפלסטינית יפה ונכוחה גם לגבי העובדים הזרים". עמדה זו אמנם נקבעה קודם חקיקת תקנה 116א הנ"ל, אולם עולה בקנה אחד עם לשון התקנה: "היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין..." (הדגשה לא במקור).
תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן: התקנה), אשר נכנסה לתוקף ביום 2.9.16, קובעת כי שעה שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או של אחת המדינות שאמנת האג בדבר סדר דין אזרחי מ 1954 חלה עליהן (ובכלל זה תושבי אתיופיה, כתובע דנן- כעולה מכותרת תביעתו), הכלל הוא חיובו בהפקדת ערובה לבקשת נתבע. אולם לכלל זה יש שלושה חריגים חלופיים: א. הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו ; ב. הראה התובע כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה ; ג. ראה השופט או הרשם טעמים מיוחדים לפטור.
המונח ראשית ראיה לא הוגדר בחקיקה, אולם מקובל לראותו כראיה שיש בה ממש, גם אם אינה תומכת בכל פרטי ודקדוקי התביעה ואינה מערכת שלמה של ראיות כאלה (ראה: ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (20.5.1991)). אין הכוונה לחייב את התובע להציג את מלוא ראיותיו כבר בשלב זה. יחד עם זאת, ברי כי אין די באמירה בעלמא של התובע כי זכויותיו קופחו. משכך, על התובע להציג מסמך כתוב אשר ניתן יהיה להסיק ממנו על קיפוח זכויותיו.
באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.
האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.