סע"ש
בית דין אזורי לעבודה תל אביב - יפו
|
7121-09-12
07/08/2016
|
בפני השופט:
ד"ר יצחק לובוצקי
|
| - נגד - |
תובע:
ויקטור וולושין
עו"ד אלכס זרנופולסקי
|
נתבעות:
1. דוכיפת ביטחון בע"מ
2. אלבא מוצרי נעילה בע"מ
עו"ד תמיר שטינוביץ
עו"ד יוסי דוידוביץ
|
| פסק דין |
התובע (להלן גם: "העובד" או "השומר") עבד אצל נתבעת 1 (להלן גם: "קבלן השמירה" או "המעסיק") במשך כ- 34 חודשים ועד יוני של שנת 2012, עד הופסקה עבודתו.
התביעה הנוכחית הוגשה גם כנגד נתבעת 2 (להלן גם: "אלבא"), אשר הייתה המשתמש בכוח עבודתו של העובד. אלבא שכרה את קבלן השמירה, וזה העסיק את התובע ושילם את שכרו.
במקרה של מועסק דרך קבלן כוח אדם, מתעוררת השאלה מיהו מעבידו של המועסק: קבלן כוח האדם, או שמא הגורם שבחצריו מתבצעת העבודה בפועל. כיום העניין מוסדר בחקיקה (סע' 12 א' לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם). במקרה דנן, אין חולק כי קבלן השמירה אינו אלא תאגיד הנותן שרותי שמירה; במקרה דנן, אין חולק כי קבלן השמירה אינו אלא תאגיד הנותן שרותי שמירה; ולפיכך אין זה רגיל כי ביה"ד יטיל אחריות כמעסיק גם על אלבא שהיא המשתמש. לא מצאנו כי יש הצדקה להוסיף מעסיק בדמותה של אלבא. שכן, קבלן השמירה הוא זה ששכר את שרותיו של התובע, שילם את שכרו ולבסוף גם גרם להפסקת עבודתו לאחר שבוצעה פריצה במקום, ואלבא לא הייתה שבעת רצון מרמת השמירה (בלשון המעטה) (על מבחני הזיהוי בין מעבידים, ר' הגישה המסורתית: דב"ע נב/3-17 גואטה נ. הסתדרות הפועל המזרחי, סע' 11 לפס"ד מיום 6.12.92). לא הוכח כי מדובר היה ב"יחסי עבודה מורכבים" בין אלבא לבין קבלן השמירה (השווה: דב"ע נד/3-96 מ.ב. תשלובת הבנייה נ. חליל עבד אל רחמן, סע' 30 לפס"ד מיום 21.9.95); וממילא לא מצאנו הצדקה משפטית לראות באלבא כ"מעביד במשותף" ביחד עם קבלן השמירה.
התביעה כנגד נתבעת 2 (אלבא) תידחה אפוא, כבר בשלב ראשוני זה. עם זאת, היא הוגשה ככל הנראה בתום לב, תוך טשטוש גבולות משפטיים, ולכן לא מצאתי לחייב את התובע בהוצאות לטובת אלבא.
ולעניין התביעה כנגד קבלן השמירה – מעתה יקרא להלן גם "המעסיק":
השומר תובע את המעסיק בתביעת ענק שעיקרה "עבודה בשעות נוספות", ומיעוטה הפרשי דמי הבראה, חגים, פנסיה ונסיעות.
התביעה "לגמול עבודה בשעות נוספות":
גרסת התובע בהקשר זה היא בעייתית מאוד.
בתביעתו הוא מדבר על עבודה רצופה של כ- 450 שעות בחודש, כלומר, כמעט בכל שעות היממה, ומכאן בקשתו לחייב את המעסיק במאות אלפי שקלים בקשר לכך. ואולם, במשפט הוכח בין ע"י התובע עצמו ובין באמצעות עדים שהעידו, כי התובע התגורר הלכה למעשה במקום העבודה.
הוא ישן שם שעות ארוכות. הוא הכין את מזונו שם. הוא ראה טלוויזיה מספר שעות ביום; ואין זה צודק להטיל על המעסיק תשלום עבור "שעות עבודה", שעה שברור כי מרביתן לא היו עבודה של ממש.