סע"ש 64263-11-15

לפני בית הדין בקשת הנתבע לחייב את התובע בהפקדת ערובה והתנגדות התובע לכך.

1. הנתבע טען כי התובע לא עבד אצל הנתבע ולא קיבל ממנו שכר, לפחות ב-7 השנים שקדמו להגשת התביעה. לטענתו, התובע לא צירף מסמכים שיש בהם ולו ראיה לכאורה, כי הועסק על ידי הנתבע ב-7 השנים שקדמו להגשת התביעה. הנתבע הפנה לתקנה 116 א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991 (להלן "תקנות בית הדין לעבודה "). וטען כי על בית הדין להורות על הפקדת ערובה, אלא אם התובע הציג ראשית ראיה להוכחת התביעה, או הראה כי הנתבע יוכל להיפרע ממנו אם התביעה תידחה או שמתקיים טעמים מיוחדים המצדיקים פטור מערובה. לטענת הנתבע, התובע אינו עומד בחריגים שנקבעו. עוד טען הנתבע כי מסגרת ההעסקה לה טוען התובע, היינו העסקה רצופה, אינה תואמת את מסגרת ההעסקה בנתבע, שהנה העסקה על בסיס יומי, לתקופות זמניות ובהתאם לעונות הקטיף ומשכך התובע לא הועסק על ידי הנתבע מעולם. עוד טען הנתבע כי התובע אינו תושב ישראל, לא מסר את מענו במסגרת כתב התביעה וסיכויי התביעה קלושים וגם מטעמים אלה יש להורות על חיוב התובע בערובה.

2. התובע התנגד לבקשה, טען כי היא קנטרנית ומטרתה להכביד על התובע ולחסום בפניו את הדרך לבית הדין, דבר המעיד על נכונות טענותיו ומעיד על התנהלות חסרת תום לב של הנתבע. התובע טען כי לא צרף תלושי שכר כיוון שהנתבע לא הנפיק עבורו תלושי שכר. עוד טען הנתבע כי הבקשה הוגשה טרם זמנה שכן תעודת עובד הציבור שהוגשה, מתייחסת למספר ת"ז שגוי, שאינו שייך לתובע, ומשכך אין להסתמך עליה לצורך בקשה זו. לדידו, הגשת הבקשה חרף הידיעה שמדובר בתעודת עובד ציבור שאינה רלוונטית לתובע, נעשתה בחוסר תום לב. לטענתו, סיכויי התביעה אינם קלושים. לטענת התובע, על הנתבע להוכיח כי במידה והתביעה תידחה לא יוכלו לגבות הוצאות שייפסקו. עוד טען התובע כי התביעה לא התיישנה.

3. בתאריך 9.1.17 הוגשה תעודת עובד ציבור עדכנית. שם הנתבע אינו מופיע כלל בתעודה זו.

4. בישיבת קדם המשפט מיום 15.1.17 טען ב"כ התובע כי עד ספטמבר 2009 נרשם שהתובע עבד ב"בקעת הירדן". הנתבע נמצא בבקעת הירדן ומשכך יש להסיק כי התובע עבד אצל הנתבע. עוד טען התובע כי הנתבע נהג להוציא היתר על שם מעסיק אחר, ולא על שמו. לגרסת התובע לאחר שנת 2010 לא היה עוד צורך בהיתרים והתובע המשיך לעבוד, ללא אישור. בנוסף טען התובע כי לאחר שנת 2010 קיבל היתרים לעבודה במסיק זיתים ובפועל עבד במסיק זיתים, שלא אצל הנתבע, אולם אין זה גורע מטעוניו ביחס לעבודתו בנתבע. לטענתו, האישורלמסיק מתייחס למספר חודשים, אולם בפועל עבד במסיק רק חודש אחד מסוף ספטמבר עד סוף אוקטובר וכי התע"צ נכון לגבי תקופת ההיתר לעבודה במסיק זיתים, אולם לא ביחס לתקופת עבודתו בפועל.

5. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושקלתי טיעוני הצדדים להלן החלטתי ונימוקיה.

6. זכות הגישה לערכאות הוכרה זה מכבר כזכות חוקתית מן המעלה הראשונה ובעלת מעמד נכבד (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים).

7. חיובו של תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של נתבע, מהווה חריג לכלל הקובע את זכות הגישה לערכאות, ועוגן בחקיקה במסגרת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984:

   "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

8. תקנה זו נועדה להגן על נתבע בתביעת סרק - מפני היעדר אפשרות לגבות את חסרון הכיס שייגרם לו עם דחיית התובענה.