סע"ש 63334-11-15

לפניי בקשה לחיוב המשיב (התובע), תושב הרשות הפלסטינית, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של המבקש (הנתבע), מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: הבקשה).

לטענת הנתבע, שלא נתמכה בתצהיר כנדרש, "התובע הינו תושב אחד הכפרים שבשומרון תחת שליטת הרשות הפלסטינית, ובמידה ויפסיד בתביעה ויחויב לשלם לנתבע הוצאות משפט, לנתבעת לא תהיה כל אפשרות לגבות את התשלום מהתובע". זאת, בפרט בנסיבות המקרה דנן "אשר ברור שלא היו כל יחסי עבודה בין התובע לנתבעת, והנתבעת אינה מכירה התובע באופן כללי בלבד" (סעיפים 2-3 לבקשה).

לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה, התגובה והתשובה לתגובה, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות מן הטעמים הבאים:

1. זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 628). תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, שעניינה חיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע היא חריג לזכות האמורה.

   תקנה זו אומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, אך נפסק כי במסגרת השיקולים לחיוב תובע בהפקדת ערובה יש להביא בחשבון "את המיוחד שבמשפט העבודה" (דב"ע (ארצי נה/218 – 3 עלי איוב אל-הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391, 394). כמו כן נפסק, כי "יש לתת משקל לעובדה שמתקין התקנות נמנע מלהתקין תקנות המטילות חובה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות", וכי "מעובדה זו מתחייב כי הכלל הוא שאין מקום לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, בהעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה" (בש"א (ארצי) 768/06 חנה לביא נ' פררה סונט, ניתנה ביום 26.11.2006, ההדגשות במקור).

2. השיקולים המנחים את בתי הדין לעבודה בבואם להכריע בשאלת חיובו של עובד תובע בהפקדת ערובה פורטו בהלכת פתחי אבו נסאר, כך:

   "ככלל, אין להטיל על עובד תושב הרשות חובת הפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של המעסיק-הנתבע, רק בשל היותו תושב הרשות. יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו. בתוך כך, תינתן הדעת לשני פנים אלה:

   הפן האחד: כל עוד קיימת מניעה לקיומם של הליכי גביה באזור, תידרש מן העובד הוכחה ראשונית לכאורה, ולו ראשית ראיה הנלמדת על פני הדברים, שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכויו לזכות בה. באמרנו 'טובים הסיכויים' אין כדי לקבוע רף גבוה יותר מזה הנדרש להוכחה הראשונית לכאורה, כאמור לעיל.

   הוכחה ראשונית זו תפחת משקלה, כאשר המדובר הוא תביעה למימוש זכויות סוציאליות המוקנות מכוח משפט העבודה, כגון שכר מינימום. או אז, יטה בית הדין לפתוח לעובד את שערי בית הדין ולהכשיר את נתיב התביעה למימוש זכויותיו מכוח משפט העבודה המגן. במקרים המתאימים, ייתן בידיו אפשרות לתקן את תביעתו ולהעמידה על בסיס לכאורי מוצק יותר.

   הפן האחר: נמצא כי אין התביעה מופרכת על פניה או כי 'טובים סיכויי התביעה', ולו לכאורה, וכי על פני הדברים אין המדובר בהליך סרק, יידרש המעביד להוכיח כי לא יוכל להיפרע מן העובד בהוצאותיו, ככל שיוטלו עליו".

   ע"ע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נסאר – SAINT PETER IN GALLICANTU, (לא פורסם, ניתן ביום 6.7.2003, להלן: הלכת פתחי אבו נאסר)