סע"ש - 60754-01-16

בפני בקשת הנתבעת להעברת התביעה להמשך דיון בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, אשר לו נתונה, לטענתה, הסמכות לדון בתביעה.

1. התביעה הוגשה מכוח סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969. על פי תקנה 3(א)(1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, מקום השיפוט בתובענה כאמור הוא "בית הדין האזורי אשר באיזור שיפוטו נמצא מקום העבודה של העובד שהיא העבודה נשוא התובענה או שבאיזור שיפוטו בוצעה העבודה".

2. אין חולק כי מקום ביצוע העבודה הינו בנמל אשדוד, המצוי בתחום הסמכות המקומית של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע.

3. לטענת התובעת, לנתבעת יש משרדים בכל רחבי הארץ, לרבות בשטח השיפוט של חיפה, כך שקיימת גם לבית דין זה הסמכות לדון בתיק. לטענת הנתבעת, גם אם קיימים לה מספר משרדים ברחבי הארץ, הרי שממילא משרדה הרשום מצוי בעיר נתניה, אשר בשטח השיפוט של תל אביב, מה גם שהמשרד היחיד שטיפל בעניינה של התובעת הינו זה אשר באשדוד.

4. התובעת לא הציגה כל זיקה לשטח השיפוט של בית הדין זה, למעט מקום משרדי באי כוחה, שאינו רלוונטי כשלעצמו. לתובעת אין כל זיקה למשרדי הנתבעת המצויים בשטח השיפוט של חיפה.

5. נתתי דעתי לפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה, ביחס לתקנה הנדונה ולפיה:

   "בתקנה זו ישנה אבחנה ברורה בין המונחים "מקום העבודה" ומקום ביצוע העבודה. אלה שני מונחים שונים (דב"ע נה/3-106 שילוח חברה לביטוח בע"מ - יוסף אנייס פד"ע כח' 237). מקום ביצוע העבודה הוא המקום שבו בוצעה העבודה בפועל. לעומת זה, המונח מקום העבודה ניתן להתפרש לפי הקשר הדברים והתכלית אותה הוא בא לשרת, לרבות הכוונה להקל על העובד התובע בבחירת מקום שיפוט הנוח לו (דב"ע לג/3-24 וקסלמן ושות' - חברה קבלנית לבניין בע"מ - דוד אטיאס פד"ע ד' 421, 423 בסעיף 5 ; דב"ע נא/3-108 ישעיהו פוקס - אלסינט בע"מ פד"ע כג' 300, 302)".

   עע 143/09 אנטון נומיקוב – רשת בטחון (1993) בע"מ, מיום 24.3.2009 (להלן – עניין נומיקוב).

   עוד נפסק באותו עניין כי, "את המונח "מקום העבודה" ניתן לפרש גם כמרכז מפעלו של המעביד, או כמקום בו נמצא משרדו הרשום בישראל של המעסיק", כאשר בית הדין הארצי ייחס משמעות לאפשרות של העובד לבחור בין "מקום העבודה" לבין "מקום ביצוע העבודה", לפי נוחותו.

6. אלא שההכרעה בעניין נומיקוב, לפי משרדיו הרשומים של המעסיק, נעשתה מחמת שלא היה חולק ביחס לכך שהתובע היה מגיע למשרדים הרשומים בתחילת יום עבודה וכי חלק ניכר מעבודתו בוצע באותו אזור. על יסוד צירוף הנסיבות, הוכרע שם כפי שהוכרע, תוך שבית הדין הארצי הבהיר במפורש, שאין בפסיקתו משום שינוי ההלכה הנוהגת.

7. לעומת זאת, במקרה שלפני, משאין חולק כי התובעת עבדה אך ורק באשדוד, משך כל תקופת עבודתה וכי למשרדיה הרשומים של הנתבעת לא היתה משמעות עבורה, הרי שמקום העבודה ומקום ביצוע העבודה – חד הם (וראה: דב"ע נה/3-106 שילוח חברה לביטוח בע"מ – יוסף אנייס, פד"ע כח 237, בסע' 6 (1995)) ולפיכך, הסמכות המקומית לדון בתובענה דנן נתונה לבית הדין בבאר שבע.