סע"ש 60256-11-14

1.התובע עבד כפועל ניקיון ואיש אחזקה בצימר בערד שבבעלות הנתבעים, מיום 1.10.12 ועד 30.6.14. לטענתו, הועסק אצל הנתבעים במשותף ופוטר על ידי הנתבעת מבלי ששולמו לו זכויות סוציאליות בסך כולל של למעלה מ-57,000 ₪.

2.הנתבעת טענה שהיא העסיקה את התובע רק מיום 1.1.14 ולפני כן לטענתה הועסקה אצל בעלה דאז (הנתבע) והיתה שכירה עד ליום 30.12.13, באותו מועד התגרשה מהנתבע וקיבלה את בית הארחה לניהולה. הנתבע טען שהנתבעת והוא היו המעסיקים במשותף של התובע עד סוף שנת 2013, ומאותו מועד הנתבעת היתה מעסיקתו לאור הסכם הגירושים ביניהם לפיו העביר לנתבעת את כל חלקו בעסק מיום 30.12.13.

3.התובע העיד שמתחילת העסקתו ביום 1.10.12 קיבל הוראות מהנתבעת והנתבע. התובע הצהיר שלא קיבל הודעה לעובד לגבי תנאי עבודתו אלא סיכם עם הנתבעת שיעבוד חמישה ימים בשבוע, 7 שעות ביום בשכר חודשי של 5,000 ₪ נטו. לטענתו, סוכם עמו שלא יעבוד בחגים מאחר שאין תחבורה ציבורית, אולם בפועל נדרש ע"י הנתבעת לעבוד בחגים ולכן הגיע למקום העבודה ברכבו הפרטי מבלי לקבל החזר הוצאות נסיעה ושכר נוסף. לטענתו בחודש יולי 2014 הודיעה לו הנתבעת כי אין לה יותר עבודה עבורו ושלחה אותו למוסד לביטוח לאומי לקבלת דמי אבטלה, לטענתו הנתבעת אמרה לו שהיא תקבל אותו חזרה לעבודה ב-1.9.14 ובינתיים הוא יקבל דמי אבטלה. לטענתו ב-31.8.14 הודיעה לו הנתבעת שכרגע אין לה עבודה והוא רואה בהודעה הזו כפיטורים. כמו כן, התובע טען שלא קיבל את משכורת חודש יוני 2014, התובע תובע פדיון חופשה על פי תלוש השכר האחרון שלו בו כתוב שיתרת החופשה 17.92 ימים. כמו כן, תבע שכר והוצאות נסיעה בגין עבודתו בחגים מאחר שלטענתו נאלץ לעבוד בחגים למרות הסיכום בתחילת עבודתו ולפיו לא יעבוד בחגים. כן, תבע שכר בגין עבודה ביום הבחירות ביום 22.1.13. התובע תבע דמי הבראה בגין תקופת עבודתו, הפרשות לקרן פנסיה וקופת פיצויים ופיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ופיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר ואי מתן הודעה על תנאי עבודה. התובע צירף לתצהירו תמליל של השיחה שניהל עם הנתבעת ביום 31.8.14. לטענתו, מהתמליל ניתן ללמוד שהנתבעת אמרה לו שלא ישוב לעבודתו.

4.הנתבעת העידה שהתובע קיבל ממנה הודעה על תנאי עבודתו בינואר 2014 אך אין בידיה עותק. היא העידה שלמיטב זיכרונה בתחילת עבודתו הנתבע נתן לתובע הודעה כזו. הנתבעת הודתה שלא היו דו"חות נוכחות ולא היה פנקס חופשה, לדבריה התובע קיבל את תלושי השכר ממשרד הנהלת החשבונות ולא ממנה. כשנשאלה מדוע לא הביאה להעיד נציג ממשרד הנהלת החשבונות, השיבה שביקשה ממנהל החשבונות להגיע להעיד אך הוא לא יכול היה להגיע. לדבריה, בתקופה הראשונה( עד סוף 2013) התובע עבד אצל הנתבע, אך אישרה שהיא כתבה למוסד לביטוח לאומי שהיא היתה מעסיקתו של התובע משנת 2012 היא הסבירה שכנראה זה נכתב על ידה בטעות. הנתבעת העידה שהתובע יצא לחופשה של 9 ימים בחודש יוני 2014, לדבריה למרות שבתלוש השכר של חודש יוני נכתב שהתובע קיבל 2,954 ₪ היא שילמה לו 5,000 ₪. באשר לנסיבות סיום העבודה, טענה שכבר בחודש יוני 2014 היתה הרגשה שבחודש יולי ואוגוסט תהיה מלחמה לכן שלחה את התובע לקבל דמי אבטלה מתוך כוונה שיחזור לעבודה בחודש ספטמבר. הנתבעת אישרה שלא היו הזמנות בחודש ספטמבר אך היא רצתה שהתובע יחזור לעבודתו והוא התנה את זה לטענתה בכך שלא תדווח למוסד לביטוח לאומי על כך שהוא עובד כך שיוכל לקבל דמי אבטלה. בעדותה חזרה על כך שעד לינואר 2014 היתה שכירה אצל הנתבע.

5.הנתבע העיד שהוא לא זוכר אם נתן לתובע מסמך לגבי תנאי עבודתו. כשנשאל לגבי דו"חות הנוכחות השיב שאת כל ההתעסקות הזו עשתה הנתבעת. לדבריו העסק היה משותף. הנתבעת נתנה הוראות לתובע ופיקחה על עבודתו. הנתבע לא ידע להשיב לגבי טענות התובע בנוגע לעבודתו בחגים וביום הבחירות. הנתבע העיד שאת כל ענייני השכר סיכם התובע עם הנתבעת שהיתה שותפה מלאה לניהול העסק, כאשר תיק המע"מ היה על שמו ותיק מס הכנסה היה על שמה לפי הנחיות מנהל החשבונות. הנתבע צירף לכתב הגנתו את הסכם הגירושים בינו לבין הנתבעת שקיבל תוקף של פסק דין ביום 20.10.13, בסעיף 5.4 להסכם נקבע שהחל מהמועד הקובע(30.12.13) הנתבעת תהיה היחידה הרשאית לעשות שימוש בשם העסק "וילה אלף" השייך לבני הזוג (ההדגשה לא במקור) וכן נקבע שהנתבעת תפתח עוסק מורשה על שמה ותפסיק להשתמש בתיק העוסק מורשה שעל שם הנתבע.

6.לאחר ששמענו את הצדדים הגענו למסקנה שהנתבעת סיכמה עם התובע בתחילת עבודתו את שכרו שיעמוד על סך של 5,000 ₪ נטו לחודש. עדותו של התובע לא נסתרה לגבי הסיכום שלא יעבוד בחגים, אנו מקבלים את טענתו בעניין זה. מעדות התובע והנתבע עולה שהנתבעים היו מעסיקים במשותף של התובע עד סוף שנת 2013, הנתבע העיד שתיק מס הכנסה היה על שמה של הנתבעת וכאמור מדובר היה בבני זוג באותה עת שהיו מעסיקים במשותף של התובע. עם זאת, אנו מקבלים את הטענה שמיום 1.1.14 הנתבעת נותרה מעסיקתו היחידה של התובע.

7.על פי תלוש השכר האחרון של התובע יתרת חופשתו מנתה 17.92 ימים, הנתבעים הודו שלא ניהלו פנקס חופשה. בנסיבות הללו התובע זכאי לפדיון חופשה בסך של 4,285 ₪, מאחר שאין ראיה שסותרת את האמור בתלוש השכר. התובע העיד שעבד 11 ימי חג בתקופת עבודתו, למרות הסיכום ששכרו לא יכלול עבודה בימי חג. אנו מקבלים את טענתו ולכן הוא זכאי לתוספת של 2,630 ₪ בגין עבודה בימי חג (11 X 239.1 ₪), מתוך 11 הימים, שלושה ימים היו לאחר 1.1.14.

התובע טען שעבד ביום הבחירות 22.1.13, הנתבעת אישרה שראתה את התובע במקום העבודה באותו יום, לטענתה עסק בעניינים אחרים באותו יום, טענתה בעניין זה היתה לא ברורה, משהתובע עמד לרשות המעסיקים באותו יום הוא זכאי לשכר, על כן התובע זכאי לתגמול בגין יום זה בסך של 239 ₪.

8.התובע טען שהוא זכאי להחזר הוצאות נסיעה נוספות בגין נסיעה בימי החג, התובע לא הוכיח את עלות הנסיעה כדי להגיע למקום עבודתו בחגים. דווקא התובע והנתבע העידו שהנתבע הסיע ברכבו את התובע במהלך החג, על כן התביעה להחזר הוצאות נסיעה נדחית.