סע"ש 5081-09-14

1.בפני בית הדין בקשת הנתבעים לחיוב התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם.

הרקע לבקשה

2.התובעת הגישה תביעתה נגד הנתבעים לתשלום זכויות שונות המגיעות לה לשיטתה בגין תקופת עבודתה אצל הנתבעים וסיומה. הנתבעים בכתב ההגנה מכחישים את זכאותה של התובעת לרכיבי התביעה ושיעורם. כמו כן לטענת הנתבעים, התבע 1 מעולם לא היה מעסיקה של התובעת. הנתבעים מודים כי הנתבעת 2 העסיקה את התובעת בחלק מתקופת עבודתה.

3.התובעת הגישה בקשה לתיקון כתב תביעה ובית הדין נעתר לבקשתה תוך הטלת הוצאות בסך של 750 ₪ לטובת הנתבעים. התובעת הגישה בקשה לביטול החיוב בהוצאות או לדחיית המועד לתשלום מאחר והתובעת תושבת זרה, דלת אמצעים, מתפרנסת בקושי רב מעבודות ניקיון וגירושה מישראל עומד על הפרק. עוד טענה התובעת כי חויבה בהוצאות שלא כדין. בקשת התובעת לביטול החיוב בהוצאות או לדחיית המועד לתשלומו נדחתה וביום 27.10.2016 הודיעו הנתבעים כי התובעת שילמה את ההוצאות שהוטלו עליה.

4.נימוקי הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה – לטענת הנתבעים, בהתאם לבקשת התובעת לביטול החיוב בהוצאות, התובעת אזרחית אתיופית, ובמידה ותגורש, לא יוכלו הנתבעים לגבות את תשלום ההוצאות שנפסקו לטובתם עד כה וכן את ההוצאות שייפסקו לטובתם בסיום ההליך. בנוסף יש לחייב את התובעת בהפקדת ערובה לנוכח סיכויי התביעה.

התובעת מתנגדת לבקשה משלטעמה מדובר בבקשה קנטרנית, שנועדה אך להערים קשיים על התובעת על מנת למנוע ממנה את הגישה לערכאות. התובעת גורסת כי קיימת ראשית ראיה (ויותר מכך) לתביעת התובעת.

דיון והכרעה

5.תקנה 117א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב- 1991, כפי שהותקנה באחרונה קובעת כדלקמן:

(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר,לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה."

6.תביעת התובעת עניינה בזכויות קוגנטיות המגיעות לתובעת לשיטתה בגין תקופת עבודתה וסיומה.

ניסיון להתחקות אחר כוונת מחוקק המשנה, באופן בו נוסחה תקנה 117א, לא העלה כל תוצאה, משלא פורסמו לה דברי הסבר [כפי שנהוג לגבי חקיקה ראשית], ומשלכאורה גם לא נתקיימו לגביה דיונים בועדת החוקה של הכנסת [או לפחות, לא אותרו דיונים כאלה בדברי הכנסת]. גם בטענות הצדדים לא מצאנו התייחסות לשאלה זו. עם זאת מבלי לקבוע מסמרות בפרשנות המונח "ראשית ראיה" כמשמעו בתקנה 117א, או בשאלה מה ביקש מחוקק המשנה לחדש בהתקנתה עתה, לטעמנו, בשלב זה של ההליך, די בכך שאין מחלוקת כי התובעת הועסקה על ידי הנתבעים או מי מהם, על מנת להניח ראשית ראיה לתביעתה. עיון בכתבי הטענות מלמד כי בין הצדדים מחלוקות עובדתיות הדורשות בירור לגופו של עניין.

אמנם, בשלב זה לא ניתן לקבוע כי תביעת התובעת נשענת על אדנים מוצקים אולם מנגד לא ניתן לקבוע בשלב זה כי התביעה מופרכת מהיסוד, זאת אף בשים לב לעובדה שהנתבעים לא צירפו כל אסמכתא לכך שזכויותיה של התובעת שולמו לה במלואן.