בדיון שהתקיים ביום 17.3.16, בעקבות הסכמות מצד התובעת ובאי-כוחה - ניתן פסק דין חלקי, הדוחה את תביעותיה במספר רכיבי תביעה: דמי הבראה, חודש "הסתגלות", תוספת גמול הכנה לבגרות, תוספת אם וכל תוספת מכוח הסכם קיבוצי משנת 2001, שאינו חל על יחסי הצדדים בתחולה ישירה (להלן: פסה"ד); נותרו להכרעה שתי פלוגתאות, כאמור בהחלטה שניתנה באותה הזדמנות, והצדדים נדרשו להגיש גרסאותיהם, בקשר אליהן, בתצהירים.
ביום 2.11.16, בישיבה שנועדה לשמיעת הוכחות, נדונה תחילה העובדה, כי בתצהיר התובעת הייתה התייחסות לרכיבים שנדחו בפסה"ד ובסופה הבענו את מורת רוחנו מהתנהגות זו, אם כי, התרנו לתובעת לשקול את צעדיה ולהבהיר - "אם מבוקש ביטול פסק הדין שדחה רכיבי תביעה, שהסכימה בזמנו שאין לה עילת תביעה לגביהם והיום היא בדעה אחרת ..." [החלטה בתום הדיון, בתאריך הנ"ל].
ביום 25.12.16 ביקשה התובעת לבטל את פסה"ד ולאפשר לה לחזור ולעמוד על רכיבים עליהם ויתרה וכן להאריך את המועד להגשת בקשה כזו, כאשר היא נסמכת, כמקור לזכויות עליהן ויתרה בזמנה, על "הלכת בוסי" [ע"ע 203/09, רשת הגנים של אגודת ישראל - שמחה בוסי ו-15 אח', 2.10.2011 (במאגר ממוחשב, להלן: פס"ד בוסי); יוער, כי באיזכור צויין פס"ד אחר בנדון].
עוד הדגישה התובעת את סיכוייה, לגופה של המחלוקת, ואת הגמישות הדיונית, הנהוגה בבתי-הדין לעבודה והעדפת עשיית הצדק, על פני סד הפרוצדורה.
בתגובת הנתבעת, מיום 8.1.17, התנגדו למבוקש, בטיעונים - כי התובעת הייתה מיוצגת בעת קיום קדם המשפט; שפסה"ד הפך חלוט, ביום 2.5.16; כי בקשה לביטול פסה"ד לא הוגשה יחד עם תצהיר התובעת וכי הנתבעת הדגישה בתצהיר מטעמה שאינה מתייחסת לרכיבי שכר שנכללו בפסה"ד, מאחר שהפך לחלוט, וגם אז לא הגישה התובעת בקשה לביטול פסה"ד.
הנתבעת הדגישה את דברי ב"כ התובעת, בישיבת 2.11.16, כי משיקולים טקטיים וכלכליים לא הגישה התובעת בקשה לביטול פסה"ד מבעוד מועד, ולדעתה - התובעת קיבלה את יומה ומאחר שהודתה, שבחרה באופן מודע שלא לבקש את ביטול פסה"ד, יש לדחות את בקשתה הנוכחית על הסף.
הנתבעת הוסיפה וציינה את עקרון "סופיות הדיון" ואת העובדה שפסה"ד ניתן בנוכחות הצדדים ועל פי הסכמה מפורשת מצד התובעת, ולא במעמד צד אחד.
היא אף הביעה תמיהה על כך שבית-הדין "מצא לנכון, לאפשר לתובעת לשפר עמדות, להגיש בקשה לביטול פסק דין (בקשה שמלכתחילה לא התכוונה להגיש) ובכך לפגוע בצורה אנושה בנתבעת." [סע' 28 לתגובה].
אשר לדעתי - לאחר שחזרתי ועברתי על טיעוני הצדדים והנפסק בפס"ד בוסי, אני סבורה, כי יש לאפשר לתובעת לחזור בה מהסכמתה, שאין לה עילת תביעה ולנסות להוכיח את זכאותה, הנטענת, גם באשר לרכיבים שנדחו בפסה"ד החלקי.
זאת, ראשית - הואיל ודחיית הרכיבים בפסה"ד היתה נוכח הסכמה דיונית ולא בהכרעה שיפוטית מנומקת; כמוה כמחיקת רכיבים אלה מהתביעה, וממילא, ניתן היה להגיש בגינם תביעה חדשה, בנפרד. איני מוצאת הצדקה שידון בה מותב אחר.
שנית - הואיל ובפס"ד בוסי נקבע, ברוב דעות, כי קמה עילת תביעה עצמאית לעובדי מוסד מוכר, שאינו רשמי - כמו הנתבעת שלפנינו - על יסוד הוראת תקנה 3(א)(6) לתקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), תשי"ד-1953, המחייבת את המעסיק לשלם לעובדיו לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים וחובה זו הופכת תנאי מכללא בהסכמי העבודה, המאפשרת לעובד לתבוע תביעה כספית, בהתאם.
מובן, כי על התובעת להציג ראיה למקור הזכאות הכספית לה היא טוענת ואת העובדות המקימות אותה ושיעורה, בקשר לכל רכיב ורכיב, ואין להסתפק באזכור של חוזר או נוהל, בפסק-דין זה או אחר.
ביטול פסק-דין נתון לשיקול דעת ובית-הדין הארצי לעבודה סיכם את ההלכה, משכבר הימים, בהאי לישנא:
