סע"ש 29781-02-13

1.השאלה העומדת בפנינו היא האם זכאי התובע ששכרו ישתנה בהתאם לתעריף שגבתה הנתבעת מהלקוח – משרד השיכון והבינוי, שלו ניתנו שירותי ייעוץ ומחשוב על ידה.

2.התובע עבד כיועץ מחשוב במשרד השיכון והבינוי (להלן: "הלקוח") מטעם חברת לירז משנת 1997. חברת לירז נרכשה על ידי חברת E.D.S וזו מוזגה לתוך חברת היולט פקרד ישראל בע"מ, שהיא חברת האם של הנתבעת. הנתבעת התחייבה להמשיך ולהעסיק את התובע בתנאים דומים לאלה שהיו לו קודם לכן. התובע ממשיך לעבוד כיועץ מחשוב אצל הלקוח עד היום.

בין התובע למעסיקיו כאמור לעיל, התנהל שיג ושיח אודות שכרו, כאשר התובע העלה מעת לעת, דרישות שונות.

3.לטענת התובע, זכאי הוא לשכר בשיעור 85% מהתמורה שמשולמת על ידי הלקוח לנתבעת, בגין עבודתו של התובע. נציין כי בתצהירו (ס' 16) ציין כי השיעור לו הוא זכאי הוא 89.1%. במהלך התכתובת שהייתה לו קודם להגשת התביעה, טען כי הוא זכאי לשתי משכורות 13, וכן הצמדת התעריף למדד.

לטענת התובע הובטח לו בעל פה כי יהיה זכאי לשכר בשיעור האמור – דהיינו אחוז כאמור מהתעריף שמשלם הלקוח. יודגש כי התובע דורש לקבל הפרשי שכר אך ביחס לשנים 2009 – 2010.

4.לטענת הנתבעת, התובע שינה את דרישותיו והעלה דרישות שונות במהלך תקופת העסקתו. הנתבעת נענתה לחלק מהדרישות ואלה קיבלו ביטוי בהסכם ואף שולם בהתאם למה שהוסכם. דרישות אחרות שהעלה, כמו הצמדה לתעריף הלקוח, לא הוסכמו. נהפוך הוא – דרישותיו בעניין הצמדה לתעריף הלקוח נדחו במפורש. הואיל ואין מקור נורמטיבי מחייב לדרישות התובע, הרי שיש לדחותן. בכל אופן במהלך שנת 2003, הופחת התעריף שנגבה מהלקוח בשיעור של כ – 15% ולפיכך היה מקום להפחית גם את שכרו אם יקבע שהשכר שלו נגזר מתעריף הלקוח כטענתו. אם נעשה כן, הרי שהתובע צריך להשיב לנתבעת סכום של כ – 346,000 ₪. הנתבעת העלתה אפוא טענת קיזוז בעניין זה.

5.לפנינו העידו התובע ומנגד מר משה מורשת. התובע וויתר על חקירתה של גב' צור אף שהודיע כי אין בוויתור זה משום הסכמה לאמור בתצהירה. לאחר דברים אלה, הגישו הצדדים סיכומים. נציין כי התובע העלה בסיכומיו טענות חדשות שזכרן לא בא קודם לכן. מדובר בהרחבת חזית אסורה, לה התנגדה הנתבעת ואין מקום לשעות לטענות החדשות שהעלה ואף לא מצאנו לנכון לדון בהן.

הכרעה

6.נקדים ונאמר כי החלטנו לדחות את התביעה, הואיל ולא מצאנו מקור נורמטיבי מחייב לזכות לה טען התובע. עדותו לפיה הובטח לו בעל פה כי שכרו יוצמד לתעריף ששילם הלקוח, לא עשתה עלינו רושם מהימן. לעומת זאת עדותו של מר מורשת שעמד על כך כי לא הובטח כאמור, עשתה עלינו רושם מהימן והיא מתיישבת עם תצהירה של גב' צור ועם המסמכים שהוגשו לנו כמו גם עם החוזה עליו חתם התובע (נספח א' לתצהיר הנתבעת).

7.עדותו של מר משה מורשת עשתה עלינו רושם מהימן. עדותו הייתה קוהרנטית, ברורה ותאמה את המכתבים שהוחלפו בין הצדדים. הסכם העבודה עם התובע נחתם ביום 19.1.97 (נספח א' לתצהירה של גב' שרית צור, להלן: "חוזה העבודה"). בחוזה העבודה נקבע מנגנון ברור ולפיו זכאי התובע לשכר של 13,000 ₪ נכון לאותה עת - 19.1.97. כן זכאי התובע לרכיבים המפורטים שם. אין קשר בין התעריף שמשולם על ידי הלקוח לבין השכר של התובע. חוזה העבודה נחתם לאחר סדרת מכתבים והתכתבויות בין הצדדים (נספח ו' – עד נספח ט' לתצהיר).

מהתכתבות זו נראה כי התובע העלה דרישות שונות שחלקן התקבל ובא לידי ביטוי בהסכם העבודה. דרישה שהעלה התובע, לפיה שכרו ישתנה בהתאם לתעריף שמשלם הלקוח, נדחתה מפורשות, כאמור במכתבו של מר מורשת מיום 14.6.98, נספח י''ז לתצהירי הנתבעת. נציין כי במכתב קודם כתב מר מורשת לתובע – ביחס לדרישתו להצמיד את שכרו לתעריף שמשלם הלקוח – "לא נוכל להתחייב לכך חוזית. אין לחברה שום הסכם עם אף עובד שכיר שצמוד לתעריף כלשהו" (נספח י''ב לתצהיר הנתבעת מיום 9.2.98). דברים דומים כאמור מופיעים במכתב נוסף של מר מורשת מיום 17.5.98 (נספח ט''ו לתצהיר הנתבעת), ובמכתב מיום 24.5.98 (נספח י''ז לתצהיר מר מורשת).