סע"ש 26125-04-16

מיום 14.5.2012):

"ככלל, בית הדין לעבודה אינו מוסמך לדון בתביעות שעילתן בפקודת הנזיקין, פרט לעילות הנזיקיות שבסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודה, כמפורט בסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969. ככל שבאה עילת תביעה נזיקית, כגון בגין הפרת חובה חקוקה, בגדר סמכותו של בית הדין כאמור והתביעה מופנית גם נגד עובד הציבור, יש מקום לבחון את שאלת חסינותו על-פי סעיף 7 לפקודה. כל זאת, ככל שהבקשה ונסיבות הענין עונות על דרישות הדין, ובכפוף לכך שכתב התביעה מלכתחילה מגלה עילת תביעה נזיקית נגד עובד הציבור מושא בקשת החסינות. לגבי עילות תביעה שאינן נזיקיות, המקימות חבות אישית, בין מכוח הוראת דין מפורשת ובין מכוח פסיקה, במקרים אלו אין תחולה ישירה לסעיף 7 לפקודת הנזיקין לענין חסינות עובד ציבור".

27.לענייננו, עיון בכתב התביעה שהוגש בתיק מעלה כי התובעת ניסחה את עילת התביעה כנגד הנתבע כעילה נזיקית לכל דבר ועניין. ראו למשל את הניסוח הבא – "עצם עיניו אלא שיתף פעולה עם הנתבעים.. ", המופיע בסעיף 6ד' לכתב התביעה. זאת ועוד, הפניה מפורשת וברורה להוראות פקודת הנזיקין, מצד התובעת עצמה, נעשית גם בסעיף 12ד לכתב התביעה, שם התובעת מציינת כי "התובעת ממשיכה ותטען, כי בנסיבות המפורטות לעיל לא יכולה לעמוד לנתבע 3 החסינות היחסית הקבועה בפקודת הנזיקין, נוכח העובדה שהמחדלים של נתבע זה נעשו בידיעה ובשוויון לאפשרות גרימת נזק לתובעת". הנה כי כן, טענת התובעת כעת ולפיה אין המדובר בתביעה נזיקית כנגד הנתבע, נטענת בחוסר תום-לב דיוני, ומהווה סתירה ברורה למה שנטען על ידה קודם לכן בכתב התביעה, בצורה מפורטת ומנומקת. אנו דוחים איפוא את טענת התובעת בהקשר זה.

28.זאת ועוד, אין כל התייחסות בכתב התביעה להפרה חוזית שביצע הנתבע לכאורה כלפי התובעת. גם הטענה המופיעה בסעיף 7 לכתב התביעה ולפיה הנתבע הפר לכאורה הוראות של הדין, לא הפנתה כלל לאיזה הוראות מתכוונת התובעת. לעניין שבנדון יפה קביעתה של חברתנו, כב' השופטת ורבנר, שציינה כדלקמן (סעיפים 17-16 לסע"ש (חי') 19809-02-13 זנזורי – עיריית עכו, ניתן ביום 27.1.2014):

"בנסיבות אלה, כאשר בכתב התביעה המתוקן לא נכללה, כך לגרסת התובעת, עילה נזיקית שהינה, בסמכות בית הדין לעבודה, הרי אין רלוונטיות לאותם סעיפים מכח פקודת הנזיקין. אלא מאי? אם עילת התביעה של התובעת כלפי הנתבעים הינה חוזית, הרי חוזה העבודה היה רק בינה ובין עיריית עכו - היא הנתבעת 1... בענייננו, בין התובעת לבין הנתבעים 2-6 לא התקיימו יחסי עובד מעביד, והפעולות שהנתבעים עשו, נעשו במסגרת תפקידם. יש ממש בטענת הנתבעים, לפיה התובעת לא פרטה בכתב התביעה, איזו עילה חוזית קיימת לה לגבי כל אחד מהנתבעים 2-6, וכיצד יש לבית הדין לעבודה סמכות לדון בעילה זו, כאשר ברור, כי יחסי עובד מעביד התקיימו, אך ורק עם עיריית עכו. מלשון סעיף 24 עולה בבירור, כי יש חשיבות גם לזהות הצדדים לתובענה, ולא רק לשאלה, האם עילת התביעה הינה ביחסי עובד ומעביד."

29.לגבי הטענה כי שאלת חסינותו של הנתבע הינה שאלה עובדתית ולא ניתן להכריע בה בשלב מקדמי, הרי שגם דין טענה זו להידחות. ברע"א 775/11 פלקסר נ' משטרת ישראל, ניתן ביום 11.8.2014, קבע בית המשפט העליון כי אין צורך להגיש ראיות במסגרת בירור עובדתי בדבר הודעת רשות ציבורית בדבר הכרה בחסינות עובד. עוד נקבע, כי למרות שמבקש החסינות הוא הרשות הציבורית או עובד הציבור, על התובע להראות מדוע אין להכיר בכך שנתקיימו תנאי החסינות. נציין כי במקרה שלפנינו, התובעת לא הרימה נטל זה כלל ועיקר.

30.ודוק – לפי עמדת כב' השופטת חיות בפרשת פלקסר, אכן קיים הבדל מסוים בין האופן שבו תוכרז חסינות של "עובד מדינה" לעומת זה של "עובד ציבור", אולם אין הבדל משמעותי ביחס לשאלת שמיעת הראיות כאשר המדובר בהודעת חסינות, והיא קבעה ביחס לכך את הדברים הבאים:

"... קיימים הבדלים מסוימים במנגנון ובסדרי הדין שנקבעו לצורך הכרה בחסינותם של עובדי המדינה לעומת אלה שנקבעו לגבי עובדי רשות ציבורית. "רשות ציבורית" הוגדרה בס' 7 לפקודה כ"רשות מקומית, וכל תאגיד שהוקם בחוק המנוי בתוספת", וההבדל המרכזי בענייננו בין עובדי רשות ציבורית לעובדי המדינה הוא בכך שההכרה בחסינותו של עובד רשות ציבורית מצריכה החלטה של בית המשפט במסגרת בקשה שאותה רשאים להגיש הרשות הציבורית או העובד (סעיף 7ג(א)-7ג(ב) לפקודה). לעומת זאת ההחלטה להכיר או לא להכיר בחסינותו של עובד מדינה נתונה בידי היועץ המשפטי לממשלה, שהודעה עליה הוגשה לבית המשפט. משמע - ככל שאין מי המבקש להשיג על החלטה בדבר הכרה בחסינותו של עובד המדינה, על בית המשפט ליישמה כלשונה ובמקרים שבהם העובד או התובע מבקשים להשיג עליה, יידרש בית המשפט להחלטה ויבחן אותה על-פי כללי המשפט המנהלי. לעומת זאת וככל שמדובר בחסינותם של עובדי רשויות ציבוריות ההחלטה בדבר הכרה בחסינות מתקבלת על-ידי בית המשפט, לבקשת הרשות או העובד".

31.כלומר – גם לגישת כב' השופטת חיות, הרי שכאשר המדובר בחסינות של "עובד ציבור", אין הכרח לשמוע ראיות. לא בכדי, ממשיכה ומציינת כב' השופטת חיות בסעיף 37 לפסק דינה, ובאשר לחסינות "עובד ציבור", כי:

"... גם כאשר התובע אינו מסכים לבקשה אך זו מוגשת על-ידי הרשות הציבורית הסבורה כי מתקיימים באותו המקרה התנאים הנדרשים להכרה בחסינות כי אז רשאי בית המשפט להניח כנקודת מוצא שהתנאים התקיימו והנטל יעבור אל התובע להראות מדוע אין לקבל את עמדתה של הרשות בעניין זה. גישה זו משרתת את התכליות שביסוד מוסד החסינות הניתנת לעובדי ציבור עליהן עמדנו לעיל והעיקרית שבהן היא - מתן מענה לחשש מפני הרתעת יתר של עובדי ציבור בגין תביעות אישיות המוגשות נגדם וצמצום הטירדה הנגרמת להם בשל עצם הצורך להתדיין על סוגיית החסינות מקום שהרשות מוכנה להכיר בה".