|
(משלים)
ביום 11.5.16 נתן ביה"ד הארצי פסק דין בתיק ע"ע 5020-02-15; ע"ע 10426-02-15 אצלו (להלן גם: "פסק הדין בארצי"). זאת בדיון בערעור בעניין פסה"ד של ביה"ד האזורי בתיק סע"ש 25524-04-13 (להלן: "פסק הדין המקורי"), הוא התיק הנוכחי, בו אני נדרש ליתן פסק דין משלים.
בפסק הדין בארצי נמחק ערעור המעסיק (להלן גם: "החברה" או "הנתבעת"), והתקבל בחלקו ערעור העובדת (להלן: "העובדת" או "התובעת"), בזו הלשון:
"הערעור מכוון בעיקרו של דבר לכך שבפסק דינו של בית הדין לא נערך דיון ולא נקבעו ממצאים עובדתיים בקשר לתביעות העובדת, שהתבססו על חוק עבודת נשים התשי"ד – 1954, וחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה תשמ"ח-1988" (סעיף 4 לפסק הדין בארצי).
ובהמשך מוסיף ביה"ד הארצי:
"... קביעת בית הדין בדבר דחיית התביעות, שניתנה ללא דיון וללא הנמקה מבוטלת.
התיק מוחזר בזאת לבית הדין האזורי להשלמת פסק הדין בתביעות העובדת הנסמכות על החיקוקים האמורים לעיל.
בית הדין ידון בתביעות המערערת, יקבע את הממצאים העובדתיים והמסקנות המשפטיות וינמק את קביעותיו כנדרש". (סע' 5 לקביעת ביה"ד הארצי).
תוך מילוי מצוות ביה"ד הארצי, שקלתי שוב בתביעת העובדת הנוגעת לחוק עבודת נשים וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, ואני קובע ממצאים עובדתיים ומסקנות משפטיות, תוך נימוקם כדלקמן:
1.התשתית העובדתית:
העובדת עבדה 10.5 חודשים עד שניתנה לה הודעה על כוונה להפסיק את עבודתה, והיא הפסיקה את עבודתה בפועל ביום 2.9.12. ואולם, הממונה על עבודת נשים לא אישרה לפטר אותה ולכן היא קיבלה שכר מלא עד 12.12.12 (3.3 חודשים נוספים לאחר הפסקת עבודתה). בהמשך העובדת גם קיבלה תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי, עד סיום חופשתה (שהוכרה כ"חופשת לידה"), חופשה שהסתיימה ביום 3.3.13. התובעת בחרה מרצונה וביזמתה שלא לחזור לעבוד בחברה, והיא מצאה לה מקום עבודה חדש כבר במהלך "חופשת הלידה", כפי שהעידה בביה"ד במפורש:
|