ימאטה טקה נ' בר ניהול מגדלי יוקרה בע"מ

1.לפנינו תביעתה של גב' טקה ימאטה (להלן - התובעת) נגד חברת בר ניהול מגדלי יוקרה בע"מ (להלן - הנתבעת), בגין פיצויי פיטורים, הפרשי שכר, פדיון ימי חופשה, הפרשי דמי הבראה והפרשי תשלומים לקרן פנסיה.

2.על סמך כתבי הטענות וחומר הראיות שהובאו בפני, אלה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

2.1התובעת הועסקה אצל הנתבעת כעובדת ניקיון בחדרי מדרגות בבניינים רבי קומות, שישה ימים בשבוע החל מיום 21.1.07, ועד להתפטרותה בחודש יוני 2014. הצדדים חלוקים בשאלה האם מדובר בהתפטרות נוכח הרעת תנאים מוחשית, וכן בשאלה האם ניתנה על ידי התובעת הודעה מוקדמת או שהסתלקה מעבודתה.

2.2מיום 21.1.07 ועד ליום 26.6.11 הועסקה בימים א' - ה' בין השעות 08:00 – 15:00, וביום ו' בין השעות 08:00 - 13:30. מיום 26.6.11 ועד ליום 6.12.13 הועסקה בימים א' - ה' בין השעות 08:00 – 16:00 וביום ו' בין השעות 08:00 – 13:00. החל מיום 8.12.13 הועסקה התובעת בימים א' - ה' בין השעות 08:00 – 13:00 וביום ו' בין השעות 08:00 – 11:00.

3.טענות התובעת –

3.1בתחילת העסקתה החתימה הנתבעת את התובעת על הסכם עבודה בעברית, על אף שאיננה יודעת קרוא וכתוב, מבלי שהוסבר לה האמור בו ומבלי שנמסר לה העתק ממנו לבחינה, בניגוד לחוק הודעה לעובד, תשס"ב - 2002.

3.2ביום 8.12.13, בניגוד להסכמתה ומבלי שנערך לה שימוע כדין, הופחתו שעות עבודתה בימים א' - ה' ל - 5 שעות, וביום ו' ל - 3 שעות. על פי דוח הנוכחות צומצמו שעות עבודתה כבר ביום 5.12.13 ל - 6 שעות עבודה, מ - 09:00 - 15:00. התובעת הביעה מחאתה על תנאי עבודתה פעמים רבות ודרשה שישולמו לה מלוא שכרה וזכויותיה על פי דין. משלא הועילו פניותיה בעל פה, פנתה גם בכתב ביום 21.1.14 באמצעות ב"כ. הנתבעת השיבה לתובעת רק ביום 23.3.14 ודחתה את טענותיה. לפיכך, הודיעה התובעת ביום 1.6.14 על התפטרותה בדין מפוטרת נוכח הרעת תנאים מוחשית, ועבודתה הסתיימה בפועל, לאחר נטילת חופשה ביום 30.6.14.

מדובר בהרעת תנאים מוחשית המזכה בפיצויי פיטורים, על פי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים). על כן זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בסך 31,906 ₪ (4,300 * 7.42 שנים).

3.3במסגרת הסיכומים, במענה לטענת הנתבעת - כי ביום 8.12.13 נמסר לתובעת מכתב במסגרתו הוצע לה חלף הפחתת השעות, לנקות בבניין אחר תחת הבניין שבוטל - טענה התובעת כי הפחתת שעות העבודה הוצגה בפניה כעובדה. עוד טענה, על אף שהדברים לא נכתבו בתצהיר, כי במהלך דצמבר 2013 ביקש ממנה מר סמואל לחתום על מסמך העוסק בצמצום המשרה, נוכח סיום התקשרות עם אחד הבניינים. התובעת הבהירה כי היא אינה קוראת עברית, ביקשה לקחת את המסמך לבני משפחתה, וכן הלינה על תנאי עבודתה המשפילים (פרוטוקול ע' 15 ש' 2 - 7) וביקשה קומקום חם, בעוד שמר סמואל צחק בפניה, נטל את המסמך והלך.

3.4הואיל ושעות עבודתה צומצמו החל מיום 5.12.13, היא זכאית להשלמת שכר בסך 10,614 ₪, לפי חישוב כדלקמן: סך 1,769 ₪ (ההפרש בין ממוצע השכר ברוטו לחודש בשנת 2013 לבין ממוצע השכר ברוטו לשנת 2014) במכפלת 6 חודשי עבודה [(15,097/6 - 51,425/12)*6].

3.5משך כל תקופת העבודה, נוכו משכרה של התובעת בניגוד לדין, תשלומים בגין שעות מנוחה לכאורה, ושולם לה שכר עבור 39 שעות עבודה לכל היותר. למרות שהועסקה במשרה מלאה 43 שעות שבועיות בתוספת 2 שעות שבועיות להפסקת אוכל. לתובעת לא סופקו תנאי עבודה סבירים כגון שירותים זמינים ומקום ראוי להפסקת אוכל, כך שברי כי לא יכולה הייתה לנצל את זמן המנוחה שניתן לה לכאורה, להפסקה בפועל. לפיכך, זכאית להפרשי שכר בגין שעות העבודה שנוכו משכרה שלא כדין בסך 35,682 ₪ (4 שעות שבועיות * 52 שבועות בשנה * 7.42 שנות עבודה * 23.12 ₪ לשעה) בתוספת ריבית והצמדה מיום התביעה ועד התשלום בפועל.

בסיכומיה נוספה הטענה, כי על פי הסבר שניתן לה במועד תחילת עבודתה על ידי עובד אחר ממוצא אתיופי, משך ההפסקה היה 20 דק' ובהן ישבה על מדרגות הבניין לאכול כריך שהביאה מביתה. השירותים הקרובים היו במרחק 10 דק' הליכה במרכז המסחרי, והתובעת נאלצה להשתמש בחדר האשפה.

3.6הנתבעת הגדילה לעשות עת עיכבה את העברת כספי התגמולים אשר נוכו משכרה לקרן הפנסיה, עד שביום 1.2.14 נשלחה לתובעת הודעה המתריעה על כך מטעם "הפניקס". לאחר קבלת המכתב העבירה הנתבעת לקרן הפנסיה את התשלומים עד חודש 05/14, ללא סך של 163 ₪ עבור חודש 06/14. כמו כן, ההפרשות לקרן הפנסיה בוצעו על פי צו ההרחבה לפנסיה חובה 2011 ולא בהתאם לצו ההרחבה בענף הניקיון לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957 (להלן - צו ההרחבה בענף הניקיון). על כן, זכאית התובעת להפרשי תגמולי פנסיה בסך 7,835 ₪ (6% * שכר היסוד בין השנים 2007 - 2014 בסך 269,434 בקיזוז הסכום שהועבר לקרן הפנסיה בפועל בסך 8,494, ובתוספת 163 ₪ עבור 06/14) בתוספת הפרשי הצמדה, ריבית והלנה.

3.7כפי העולה מדוחות הנוכחות, התובעת לא נהנתה מחופשה רצופה של 7 ימים בהתאם לחוק, למעט בשנת 2013, בה יצאה לחופשה רצופה בת 9 ימים. בהתאם לתלוש שכרה האחרון, נותרו לה 12.33 ימי חופשה לניצול. בנוסף, נטען בסיכומים כי ימי שישי בהם יצאה לחופשה חושבו כימי חופשה מלאים, על אף שעבדה בהם 5 שעות בלבד לכל היותר. לפיכך, היא זכאית לפדיון ימי החופשה בשלוש השנים האחרונות לעבודתה ומחצית שנת 2014, בסך 5,385 ₪ [(9+19+19+14) * 172 ₪ ליום בניכוי הפרש בסך 5,107 ₪ ששולמו לה].

3.8כמו כן, זכאית התובעת לדמי הבראה שלא שולמו לה בגין השנתיים האחרונות בסך 697 ₪ [בגין שנת 2013 שולמו לה 2,479 ₪ במקום 2,618 (374*7); בגין שנת 2014 שולמו לה 765 ₪ במקום 1,323 ₪ (378*3.5)].

4.טענות הנתבעת –

4.1במועד תחילת עבודתה של התובעת נמסרו לה כל תנאי העסקתה, והיא חתמה על הסכם העסקה כדין. התובעת הועסקה החל מחודש יולי 2011 ועד לנובמבר 2013 בשלושה בניינים (ברח' השלום מס' 17, 19 ו - 23).

4.2בעקבות סיום התקשרות עם בניין מס' 23, הוצע לתובעת לשמור על היקף משרתה ולשבצה באופן מידי בבניין סמוך (מס' 25), ולחלופין לצמצם את היקף משרתה. התובעת סירבה לקבל את בניין 25, כך שבחרה בחלופה השנייה ולפיכך אין כל מקום לטענה בדבר הפחתת שעות העבודה.

4.3ביום 13.6.14 הסתלקה התובעת מעבודתה ללא הודעה מוקדמת כמתחייב בדין, באופן אשר הסב נזקים לנתבעת. חמור מכך, התובעת דרשה מהנתבעת פיצויי פיטורים שעה שעוד עבדה בעבודתה והיוותה חלק ממצבת העובדים בנתבעת. התובעת חזרה בה מהתפטרותה מספר פעמים ובכל פעם מסרה מועד שונה, כך שבפועל לא ניתנה לנתבעת מלוא תקופת ההודעה המוקדמת, לפיכך יש לקזז דמי הודעה מוקדמת לחודש בסך 3,167 ₪ (כגובה שכרה החודשי של התובעת), מכל סכום שיפסק לתובעת.

במסגרת הסיכומים טענה הנתבעת כי דמי הודעה מוקדמת הינם בסך של 4,300 ₪.

4.4התובעת מעולם לא הלינה על תנאי עבודתה וסבירותם, אילו היה ממש בטענה הרי שלא הייתה נשארת לעבוד אצל הנתבעת משך למעלה משבע שנים. התובעת הקפידה לצאת להפסקות בהתאם לתנאי ההסכם ואף מעבר לכך. סמוך לבניינים בהם עבדה התובעת מצוי מרכז מסחרי ובו שירותים ציבוריים.

4.5הנתבעת אינה חברת ניקיון וצו ההרחבה אינו חל עליה. התובעת, ושלושה עובדים נוספים בלבד הועסקו בתקופה הרלוונטית כעובדי ניקיון בנתבעת. יתר העובדים, כ - 50 במספר, הועסקו בתפקידי ניהול (כגון: הנהלת חשבונות, עריכת תקציב וגבייה) של אותם בניינים בהם בוצעו עבודות הניקיון. לתובעת הופרשו מלוא הסכומים המגיעים לה בהתאם לדין החל על הנתבעת.

4.6התשלומים אשר הועברו לקרן הפנסיה לא נקלטו בשל שגגה שמקורה במשרדי חברת "הפניקס". תקלה זו סודרה זה מכבר ולזכותה של התובעת נרשמו כל הזכויות המגיעות לה בדין, כפי העולה מדו"ח קרן הפנסיה אשר צורף לתצהיר הנתבעת.

התובעת הרחיבה חזית בסיכומיה עת הלינה על איחור במועד ביצוע ההפקדות כעילה נוספת. טענה זו אין בה מאום היות שהזכות לדרוש ריבית או הלנה בגין איחור בהפקדה לקרן הפנסיה הינה של הקרן.

4.7אשר לחופשה, בהתאם לתלושי שכרה, המהווים ראיה לאמיתות תוכנם, זכאית התובעת לפדיון 12.33 ימי חופשה בלבד. היות שעל פי תחשיבי התובעת סך תשלום ליום עבודה הינו 170 ₪, הרי שזכאותה עומדת על סך 2,096 ₪.

4.8בדומה לכך, העבירה הנתבעת מדי חודש לתובעת תשלום בגין דמי הבראה ביחס להיקף משרתה. מבדיקה שערכה הנתבעת עולה ששולמו לתובעת דמי הבראה ביתר בסך 2,694 ₪, אשר יש לקזזו מכל סכום שיפסק לטובת התובעת.

4.9לעניין העיכוב בתגובת הנתבעת למכתבה של התובעת, נטען כי תשובתה של הנתבעת בכתב נשלחה רק כעבור חודשיים מפנייתה של התובעת, הואיל ובתקופה זו ניסו נציגי הנתבעת להסביר לתובעת כי אין דבר בטענותיה.

דיון והכרעה

נסיבות סיום העסקה

5.בענייננו אין מחלוקת כי התובעת התפטרה מעבודתה, השאלה המרכזית העומדת בפנינו היא האם התפטרה נוכח הרעת תנאים מוחשית בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים (לא נעלם מעינינו כי בעדותה טענה התובעת מספר פעמים כי "הם העזיבו אותה", אלא שייחסנו ביטוי זה לקשיי השפה וההבנה של התובעת).

6.סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 קובע:

"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים."

7.על פי ההלכה הפסוקה, עובד הטוען לפיצויי פיטורים על פי האמור, נדרש להוכיח התקיימותם של שלושה תנאים מצטברים כדלקמן:

"ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת"

[דב"ע (ארצי) שנ/10 - 3 כהן - הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238 (1990); ע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן - חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ - ולי טקין ואח', (27.1.12); עע 26706-05-11 שבתאי - טכנובר בע"מ, (10.6.13)].

8.לטענת הנתבעת אין לפנינו הרעת תנאים, היות שהוצעה לתובעת הצעה חלופית אשר אילו הייתה מקבלת אותה לא היו מצומצמות שעות עבודתה. לטענת התובעת לעומת זאת צמצום שעות העבודה הוצב בפניה כעובדה.

9.נקדים אחרית לראשית ונאמר כי לאחר שבחנו עדויות וראיות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי התובעת התפטרה מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתה, ולפיכך היא זכאית לפיצויי פיטורים.

10.כבר נקבע לא אחת כי גובה שכרו של עובד הינו תנאי יסודי ועיקרי ביחסי עבודה והפחתתו מהווה הרעה מוחשית בתנאי העבודה. כאשר מדובר בהודעה חד צדדית מטעם המעסיק, אין לדרוש מן העובד להמשיך בעבודתו [דב"ע מז/3-108 עבד אליאס אלדויק – עזבון חאג' ראשיד אל שוויקי פד"ע יט' 382 (1988)].

11.הנתבעת מאשרת כי נוכח הפסקת ההתקשרות עם אחד הבניינים, הופחת היקף משרתה של התובעת ובעקבות זאת הופחת שכרה.

בנסיבות אלה על הנתבעת רובץ הנטל להוכיח כי הוצעה לתובעת עבודה חלופית בתנאים דומים.

הנתבעת לא עמדה בנטל.

12.הנתבעת טוענת כי בעקבות הפסקת ההתקשרות הוצעו לתובעת שתי חלופות:

האחת במקום הבניין שירד לעבוד בבניין סמוך ולהישאר באותן שעות עבודה, והשנייה להוריד את שעות העבודה של הבניין שההתקשרות עמו הסתיימה ולעבוד 5 שעות בימי חול ו- 3 שעות בימי שישי (נספח ד' לתצהיר הנתבעת).

טענה זו של הנתבעת לא הוכחה, והתרשמותנו הינה כי ככל שהייתה הצעה כזו, הייתה זו הצעה בעלמא ולא קונקרטית על אף ציון פרטי הבניין.

13.התובעת העידה בעניין זה:

"ש.מדוע סירבת לקבל לטיפולך את בנין מעגל השלום 25 במקום בנין 23?

ת.העירייה לקחה לכם את הבנין.

ש.חוזר על השאלה.

ת.(בעברית) רפי לא אמר לי לקחת את בנין 25. רק אמר לי – תעבדי 5 שעות.

ש.אז לטענתך לא הוצעה לך חלופה לקבל בנין אחר ולשמור על אותו היקף משרה?

ת.(בעברית) לא אמר לי, רק פחות שעות וללכת".

(פרוטוקול עמ' 14 ש' 21-26).

14.התובעת נשאלה באופן מפורש לגבי המסמך המפרט את החלופות (נספח ד') והשיבה:

"רפי בא אלי עם דף, בשעה אחת אני חושבת או אחת וחצי, הוא אמר לי בואי תחתמי. אני אמרתי לו – אני לא קוראת, איך אני אחתום? ולא חתמתי. הוא שם את הנייר ואני הלכתי הביתה ולא חתמתי".

(פרוטוקול עמ' 13 ש' 25-27).

15.התובעת אכן מאשרת כי רפי בא אליה עם מסמך לחתימה, המסמך אינו נושא את חתימתה ולא הוכח כי, כאמור, ההצעה לעבוד בבניין הסמוך הייתה הצעה אמתית.

במכתב ב"כ התובעת מיום 1.6.14, בו מודיעה התובעת על התפטרותה, נרשם: "המעסיק הבטיח לה להשלים את היקף משרתה בבניין אחר, אך בפועל הדבר לא קרה" (נספח ז' לתצהיר התובעת).

טענה זו תומכת במסקנה כי אכן לא הייתה הצעה קונקרטית.

16.אנו ערים לכך כי גרסת התובעת אינה עקבית וכי מתצהירה נשמטה העובדה כי רפי ניסה להחתים אותה על המסמך עם החלופות, אולם נתנו אמון מלא בגרסת התובעת לגבי נסיבות הפסקת העבודה, שנבעו מצמצום השכר, ללא שניתנה לה אפשרות להשלים את שעות העבודה בבניין אחר.

העובדה כי התובעת מסרה גרסה שאינה סדורה, נובעת מקשיי שפה והבנה, וזאת למרות שחלק מתשובותיה ניתנו בעברית כעולה מהפרוטוקול.

חיזוק להבנה הלא מלאה ניתן למצוא בפרוטוקול מיום 14.11.16, בו צוין במפורש כי בית הדין מתרשם כי התובעת אינה מסוגלת להעיד בשפה העברית ללא מתורגמן.

17.התרשמנו כי מדובר באישה קשת יום אשר אינה מתוחכמת וגרסתה באשר לנסיבות הפסקת העבודה הייתה מהימנה.

תמיכה נוספת לכך מצאנו בתשובותיה לשאלות בית הדין באשר לזהות העובדת בבניין 25 אשר לטענת הנתבעת הוצע לתובעת, כך:

"ש.את הכרת את מי שעבד בבנין 25?

ת.לא מכירה.

ש.לא ראית אף פעם מי עבד בבנין 25? זו היתה עובדת של הנתבעת?

ת.רוסיה.

ש.והנתבעת לא הציעה לך לקחת את בנין 25?

ת.(בעברית) לא.

ש.העובדת בבנין 25 התחלפה?

ת.זו שעבדה בבנין 25 התחלפו במקום. העובדת התחלפה במקום.

ש.מי בא במקומה?

ת.לא יודעת.

ש.העובדת התחלפה כשהפסיקו לעבוד עם בנין 23?

ת.אני לא זוכרת".

(פרוטוקול עמ' 15 ש' 20-31).

התובעת לא ניסתה לחזק את עדותה בכך שהייתה עובדת אחרת בבניין 25.

לדבריה אכן הייתה שם עובדת רוסיה, אך אינה זוכרת מתי התחלפה.

18.לעומת זאת לא נתנו אמון בגרסת הנתבעת באשר להצעה אמתית לעבודה בבניין חלופי.

מר רפי סמואל אישר כי מיד עם הפחתת השכר הייתה פניה אליו ממרכז הקליטה בראשון והוא הסביר להם את העניין שעזבו בניין והציעו לה בניין צמוד (פרוטוקול עמ' 17 ש' 28 - 31).

בהמשך טען כי יתכן והיה מכתב ולא רק שיחת טלפון וכי אינו זוכר.

לטענתו התובעת לא רצתה לקחת שום בנין אלא לעבוד 5 שעות ולקבל 8 שעות.

עדות זו אינה מתיישבת עם הרצון של התובעת לעבוד באופן ששכרה לא יפחת, עם פנייתה המידית למרכז הקליטה, ועם פנייתה בסמוך לאחר מכן לבאת כוחה שפנתה בחודש ינואר לנתבעת.

הנתבעת נזקקה לחודשיים ימים כדי להשיב שהוצעה לתובעת חלופה.

אמנם מכתב הדרישה כלל טענות נוספות, אך אין כל הסבר מניח את הדעת לשיהוי הרב שבתשובה.

התובעת העידה כי למרות שלא חתמה על המסמך והשעות הופחתו המשיכה לעבוד:

"איך אני לא אחזור? יש לי ילדים".

(פרוטוקול עמ' 13 ש' 29).

התנהלות זו אינה מתיישבת עם טענתו של מר רפי סמואל כי הציע לתובעת הצעה ממשית לבניין אחר.

19.המסקנה אפוא כי התובעת התפטרה בגין הרעת תנאים מוחשית ולפיכך היא זכאית לפיצויי פיטורים.

על פי תחשיב התובעת, היא זכאית לתשלום בסך 31,906 ₪ (4,300 * 7.42 שנים).

הנתבעת לא הציגה כל תחשיב נגדי ואף לא טענה לעניין קיזוז כספי הפיצויים אשר נצברו בקרן הפנסיה בחברת הפניקס ברכיב זה, אלא כי התובעת הסתלקה מעבודתה.

עם זאת, משלא הועלתה כל טענה בדבר היעדר הפרשות לפיצויי פיטורים לקרן הפנסיה, אנו סבורים כי יש להורות על קיזוז הסכום אשר הצטבר לטובת התובעת בגין רכיב זה, מן התחשיב שביצעה.

הפרשי שכר להשלמת היקף משרה ממועד צמצומה

20.אין מחלוקת כי הפרשי השכר הנתבעים על ידי התובעת, נובעים מקיצוץ במשרתה, וכי בפועל ביצעה עבודתה על פי היקף השעות החדש ולא מעבר לכך.

21. לשיטתנו, אין להשלים עם תשלום שכר עבור שעות שלא בוצעו בפועל, ומן המפורסמות שאינן טעונות הוכחה היא כי שכר משולם תמורת עבודה [השוו לעניין זה קביעות בית הדין הארצי בהקשר של הכללת תשלומים שונים לגמלה, במסגרתן הוגדר המונח "משכורת" כ"תמורה הניתנת לעובד כנגד התחייבותו לעבוד" (דב"ע לד/3-7 מדינת ישראל - ביטמן, פד"ע ה 421 (1974); בגץ 862/89 פרופ' אפרים מנצ'ל - בית הדין הארצי לעבודה, מד (2) 037 (1990)].

על אף שקבענו כי מדובר בהרעת תנאים מוחשית, הרי שהתובעת המשיכה לעבוד בתנאים אלה במשך כ – 6 חודשים, ואין בכך כדי לזכות את התובעת בשכר בגין שעות בהן לא ביצעה כל עבודה.

הפרשי תשלום לקרן הפנסיה

22.בטרם נדון לגופו של עניין בשאלה האם התובעת זכאית לפיצוי בגין הפרשי גמול לקרן הפנסיה, כמו גם ביתר זכויותיה, עלינו להכריע בשאלה האם חל על הנתבעת צו ההרחבה בענף הניקיון לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957 הכולל מעסיקים בתחום הניקיון והתחזוקה.

23.על פי הפסיקה, "שאלת תחולתו של צו הרחבה, תוך התייחסות ל"סוגי העובדים והמעבידים שעליהם חל הצו" כאמור בסעיף 28(א) לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז - 1957, היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעביד" [דב"ע (ארצי) נג/3-125 אלכס שרר - רהיטי דימור בע"מ, פד"ע כז(1) 158 (1993)]. לצורך קביעה זו יש לבחון מהי עיקר הפעילות במפעלו של המעסיק [ע"ע 18/99 יפה אפרימי - לילה עבד (9.7.00); ע"ע (ארצי ) 37572-03-13 אשר קרדי - רעומה זק"ש בע"מ (28.04.15)]. הנטל להוכחת חלותו של צו ההרחבה במקרה נתון, מוטל על הטוען לחלותו, היא התובעת בענייננו [דיון (ארצי) תשן/1-7 אליקים הדי - אורינט קולור תעשיות צילום (1984) בע"מ, כג (1) 045 (1991)].

24.התובעת טענה בכתב התביעה כי בוצעו עבורה הפרשות בהתאם לשיעורי פנסיית חובה ולא בהתאם לצו ההרחבה בענף הניקיון ואולם לא טענה ולא הביאה כל ראיה לפעילותה או עיסוקה של הנתבעת. במסגרת הסיכומים הוסיפה והפנתה לפס"ד של סגנית הנשיאה, כב' השופטת הדס יהלום בעניינה של הנתבעת [סע"ש 51102-10-13 ארטה הבטם - בר ניהול מגדלי יוקרה בע"מ (4.8.16), אשר ערעור עליו לבית הדין הארצי טרם הוכרע (להלן – פס"ד ארטה הבטם].

25.גרסת הנתבעת באשר לעיקר עיסוקה לא הייתה עקבית. בכתב ההגנה נטען (סעיף 5, ההדגשות אינן במקור):

"הנתבעת הינה חברה לניהול ותחזוקת רכוש משותף במגדלי יוקרה כאשר בין יתר תפקידיה נמנים: ניהול תקציב הבניין, הנהלת חשבונות, עבודות תחזוקה שוטפות, גינון וכדומה."

26.על פי תצהירו של מר סמואל הנתבעת הינה חברה לניהול מגדלי יוקרה ותחום עיסוקה העיקרי אינו נקיון. הנתבעת מנהלת את תקציב הבניין, תכנון יעילות וחסכון באנרגיה, ומעניקה שירותי הנהלת חשבונות. בתצהירו נשמטה העובדה כי הנתבעת הינה חברה לניהול ותחזוקת הרכוש המשותף.

27.בחקירתו הנגדית שב וציין מר סמואל את נושא התחזוקה יחד עם החלק הניהולי, כאשר הדגיש שעבודת הניקיון היא עניין שולי, כך:

"ש. לגבי צו ההרחבה, כמה עובדים יש לכם בחברה?

ת. בזמנו היו עשרות עובדים, 50 - 60, אל תתפסי אותי.

ש. כמה עובדי ניקיון היו?

ת. עובדי ניקיון זה שולי, מספר מאוד מצומצם, בודדים - 4-5, וגם זה יצא אחרי כך למיקור חוץ. רוב העובדים שלנו היו בעצם אנשי גביה. מהות העסק שלנו זו חברת ניהול, אנחנו לא חב' ניקיון, אלא חברת ניהול ורוב העובדים מתעסקים בנושא הניהולי, אם זה הנהלת חשבונות, אנשי גביה שגובים את התשלומים מהבניינים ואנשי אחזקה."

28.במהלך תקופת עבודתה של התובעת חלו שני צווי הרחבה הרלוונטיים לעניין: צו הרחבה בענף מפעלי הנקיון והתחזוקה לפי חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז – 1957 (להלן – הצו הישן); והחל מיום 1.3.14 צו הרחבה בענף הניקיון לפי חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז – 1957 (להלן – הצו החדש). על אף הכותרת לפיה הצו החדש עוסק בענף הניקיון בלבד, מוגדר מעסיק כחברה העוסקת בתחום הניקיון ו/או התחזוקה.

29. בצו הישן ובצו החדש אין הגדרה למונח תחזוקה.

במילון אבן שושן מוגדרת "תחזוקה" כך:

"כלל הפעולות הדרושות לקיום מפעל או יחידה צבאית וכדומה במצב תקין; התחזוקה כוללת את הוצאות האספקה, האחזקה, ההעברה ממקום למקום וכיוצא באלה." 

["תחזוקה" אברהם אבן-שושן מלון אבן-שושן המרכז – מחדש ומעודכן לשנות האלפים 1015 (משה אזר עורך ראשי 2004)].

בסיווג האחיד של ענפי הכלכלה משנת 2011 שירותי תחזוקה לבניינים ועבודות גינון נמצאים תחת סדר N – שעניינו שירותי ניהול ותמיכה. שירותי ניקיון פנימי וחיצוני של בניינים נמצאים תחת ענף זה של "שירותי תחזוקה לבניינים ועבודות גינון".

30.טענותיה של התובעת בדבר חלות צו ההרחבה הועלו בעלמא וללא תיאור עובדתי.

עם זאת, הנתבעת אישרה בכתב ההגנה כי הינה חברת ניהול ותחזוקת רכוש משותף.

העדפנו את הגרסה הראשונית בכתב ההגנה על פני הגרסאות השונות שנשמעו לאחר מכן.

מגרסה זו עולה כי עיקר עיסוקה של הנתבעת הוא ניהול ותחזוקה של בנייני יוקרה, ולפיכך ככל שהתכוונה הנתבעת לחזור בה היה עליה לפרט את הרכב העובדים ועיסוקם (ראו והשוו: פס"ד ארטה הבטם).

31. מסקנתנו אפוא כי צו ההרחבה הישן והחדש חלים על הנתבעת.

התובעת הינה עובדת ניקיון ולכן בגדר העובדים החוסים תחת הצווים, המזכים אותה בהפרשות בהתאם.

התובעת טענה כי היא זכאית להפרשי תגמולי פנסיה בגובה 6% במכפלת שכר היסוד לכל שנות עבודה (269,434 על פי הטבלה המפורטת שצורפה כנספח ג' לתצהיר התובעת), בקיזוז הסכומים אשר נצברו בקרן בסך 8,494, בתוספת 163 ₪ אשר לא הופרשו לטענתה עבור חודש יוני 2014, סה"כ - 7,835 ₪.

הנתבעת מצידה לא הציגה כל תחשיב נגדי, למעט כי אין להחיל עליה את צו ההרחבה וכן כי ההפרשות לחודש יוני 2014 בוצעו כנדרש.

אכן, עיון בנספח ה' מעלה כי בחודש יולי הופקדו 163 ₪, לפיכך יש לקזז אף סכום זה מחישוביה של התובעת.

סיכומו של עניין, משלא הוצג תחשיב נגדי, ומשלא נסתרו חישוביה של התובעת למעט הסך הנוסף של 163 ₪, זכאית התובעת להשלמת הפרשות בסך 7,672 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ליום 1.10.10 (לצורך הנוחות, אמצע התקופה).

הפרשי שכר בגין ניכוי הפסקות

32.מתלושי שכרה של התובעת, ודוחות הנוכחות שצורפו (נספח א' לתצהיר התובעת; נספח ב' לתצהיר מר סמואל) עולה כי ככלל נוכו מדי חודש משכרה שעות בהן שהתה בהפסקה. הצדדים חלוקים בשאלה האם מדובר בניכוי כדין משכרה של התובעת בגין הפסקות שניתנו לה, אם לאו.

33.מעיון בתלושי שכרה של התובעת עולה כי מדי יום נוכו לתובעת מסך שעות עבודתה, דקות הפסקה על פי נספח ג' להסכם העסקתה (נספח א' לכתב ההגנה המתוקן) (להלן - נספח ההפסקות).

נספח ההפסקות מפרט את נוהל הפסקות העובדים וכולל הסבר בדבר מהות ההפסקות, אי תשלום שכר בגינן, משכן ומועדיהן במהלך יום העבודה, בין היתר, כדלקמן:

"במהלך ההפסקות הנך רשאי לנוח, לעסוק בעניינך הפרטיים, ואף לצאת ממקום העבודה.

בגין זמן ההפסקות לא ישולם לך שכר.

...

אורך ההפסקות תלוי באורך יום העבודה שלך ומהווה 12.5% מסה"כ שעות העבודה."

34.סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה) קובע כדלקמן:

"(א) ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-3/4 שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה אחת של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג ההפסקה היא של חצי שעה לפחות.

(ב) ...

(ג) בעת ההפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום בו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה"

35.על פי הפסיקה, המבחן לצורך הכרעה בשאלה האם מדובר בשעות עבודה או בזמן הפסקה, הינו האם עמד העובד באותו הזמן "לרשות העבודה" [ע"ע (ארצי) 131/07 גולדברג - אורטל שירותי כח אדם בע"מ (13.5.09)]:

"אחד המאפיינים של 'זמן הפסקה' ... מוגדר באמצעות המילים 'רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד'... אחד המאפיינים של זמן הפסקה הוא היות העובד חופשי לעשות כרצונו בזמן זה, בין אם מדובר באכילה, מנוחה ובין אם מדובר ביציאה לסידורים אישיים כאלו ואחרים. בזמן ההפסקה על העובד להיות נתון לרשות עצמו להיות משוחרר מחובתו כלפי מעסיקו, ובפרט על המעסיק להיות אדיש לנוכחותו או לאי נוכחותו של העובד במפעל.

...

מאפיין נוסף של 'זמן הפסקה' ...מוגדר באמצעות המילים 'אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו'. במקרה כזה העובד אינו חופשי לעשות כפי רצונו בזמן ההפסקה, בו הוא ממשיך להיות קשור לעבודה."

36.בענייננו, טענה התובעת בתצהירה כי לא יכולה הייתה לנצל את הזמן שניתן לה על פי חוזה העסקתה לטובת הפסקה היות שלא סופקו לא תנאי עבודה סבירים כגון שירותים זמינים ומקום ראוי להפסקת אוכל, וכן כי הדברים לא הוסברו לה בעת חתימתה ולא נמסר לה העתק ממנו.

לעומת זאת, בסיכומיה טענה, על בסיס הגרסה שהוצגה על ידה בחקירתה הנגדית (ע' 15 ש' 1 - 13) כי בתחילת עבודתה הוסבר לה על ידי עובד אתיופי כי משך ההפסקה על פי הסכם העבודה הוא 20 דק' בהן ישבה על מדרגות הבניין ואכלה את הפרוסה שהביאה מביתה. איש לא הבהיר לה היכן השירותים או מיקום המרכז המסחרי שהיה במרחק 10 דק' מהבניינים בהם עבדה, כך שבפועל שהתה בהפסקה 20 דק' וביתר הזמן עמדה לרשות המעסיק.

37.למותר לציין כי הגרסה המופיעה בסיכומי התובעת אינה מתיישבת עם האמור בכתב התביעה ובתצהיר, ואף כוללת פרטים חדשים כגון הישיבה על המדרגות אשר לא מצאנו כי בא זכרה קודם לכן בדבריה או בתצהירה של התובעת. מדובר בגרסה מתפתחת מצידה של התובעת: שכן בתחילה כאמור טענה שלא הוסבר לה דבר בנוגע להסכם, וכי לא קיבלה הפסקה כלל ובהתאם ביצעה חישוב של השעות המגיעות לה כהפרשי שכר, כ - 4 שעות בשבוע במכפלת 52 שבועות במכפלת 7.42 שנים; ובהמשך הוסיפה כי הוסבר לה ההסכם אלא שלא במלואו, וכי נטלה הפסקות אולם קצרות יותר.

38.מעבר לכך שגרסתה של התובעת לא הייתה עקבית, לא הייתה בפיה כל טענה לכך שנדרשה להישאר במקום עבודתה, בעת ההפסקה או באחד הבניינים, כי בוצע פיקוח על משכן של הפסקותיה או כי לא יכולה הייתה ליטול אותן בסבירות כראות עיניה. לפיכך אין כל פגם בכך שהנתבעת ניכתה זמן זה משכרה כמוסכם. נזכיר כי התובעת עצמה טענה כי ככל שהייתה צריכה להתפנות הלכה אל המרכז המסחרי המצוי מרחק הליכה (שמשכו לא הוכח) היות שלא הועמדו שירותי עובדים בבניינים בהם עבדה. בנוסף, לא הוכח כי התובעת התלוננה על ניכוי שעות ההפסקה משך כל שנות עבודתה, על אף שבוצע באופן קבוע חודש בחודשו.

39.בהתחשב בכך שעל פי תלושי השכר ודוחות הנוכחות נוכו לתובעת משכרה 12.5% משעות העבודה (היינו 37.5 דק' עבודה בתקופה האחרונה בה עבדה 5 שעות בימי חול, ו - 60 דק' בתקופה בה עבדה 8 שעות בימי חול) עבור הפסקה ארוכה אחת והפסקה קצרה אחת או שתיים, בהתאם להסכם העבודה עליו חתמה בחתימת ידה שאושר על ידה אף בדיון ההוכחות (ע' 15 ש' 10 - 13), ובכך שהתובעת הודתה כי אכן הייתה נוטלת הפסקות לאכילה ולהתפנות באופן סביר, אין בידנו לקבל את טענתה להשלמת הפרשי שכר בהקשר זה.

פדיון חופשה

40.לטענת התובעת, כפי העולה מדוחות הנוכחות, זכאית היא לפדיון ימי חופשה בשלוש השנים האחרונות לעבודתה ומחצית שנת 2014, בסך 5,385 ₪ [(9+19+19+14) * 172 ₪ ליום בניכוי הפרש בסך 5,107 ₪ ששולם לה עבור ניצול ימי חופשה אחדים].

הנתבעת לא חלקה על שכרה היומי של התובעת וביצעה תחשיבה לפדיון על פי היתרה לניצול בתלוש שכרה האחרון (12.33 ימים), תוך אזכור טענותיה לקיזוז.

41.מטענותיה של התובעת עולה כי המקור הנורמטיבי לחישוביה מבוסס על צו ההרחבה הישן, אשר תחולתו מקובלת עלינו, כפי המבואר לעיל. היות שהתובעת לא טענה כי דוחות הנוכחות או תלושי השכר לוקים בחסר או שהינם פיקטיביים, מסיקים אנו כי מקובל עליה שפנקס החופשה נוהל כדין, אלא שלא נצברו בו ימים על פי צו ההרחבה כראוי, אלא על פי חוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951 (להלן - חוק חופשה שנתית) בלבד.

42.על כן, זכאית התובעת לפדיון ימי חופשה על פי הרשום לזכותה בתלוש השכר לחודש יוני 2014 - 12.33 ימים, בתוספת הפער בין ימי חופשה המגיעים לה על פי חוק חופשה שנתית, לבין זכותה לפי צו ההרחבה. נזכיר כי התובעת זכאית להשלמת ימי חופשה עבור שלוש השנים האחרונות לעבודתה, לרבות השנה הקלנדרית האחרונה [ע"ע (ארצי) 547/06 משה כהן - ויליאם אנויה (08.10.07)]

על פי צו ההרחבה (הן הישן, הן החדש), מכסת החופשה המנויה בו הינה בימי עבודה, ולא בימי חופשה קלנדריים (כפי המחושב על פי חוק חופשה שנתית) [השוו: ס"ע (ב"ש) 24477-10-11 yinmaroeng sayan - שלמה קאופמן (23.12.12); סעש (נצ') 48208-07-13 שרון רפאל אפריאט - אגודת זבח ש.ש. בע"מ (7.11.16); עב (נצ') 2271/07 אלכסנדר קלמיקוב - ג.ש.ש. (ז.א.) בע"מ (2.12.08); סעש (חי') 12008-03-13 טל אייל - מוטי עברי גינון ופיתוח בע"מ (1.6.15)], ובהתאם לכך יש להשוות בינו לבין חוק חופשה שנתית.

43. בתקופה הרלוונטית היו מכסות החופשה על פי סעיף 3 לחוק חופשה שנתית כדלקמן:

א) אורך החופשה לכל שנת עבודה אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד הוא:

(1) בעד כל אחת מ-4 השנים הראשונות – 14 יום;

(2) בעד השנה החמישית – 16 יום;

(3) בעד השנה השישית – 18 יום;

(4) בעד השנה השביעית – 21 יום;

(5) בעד השנה השמינית ואילך – יום נוסף לכל שנת עבודה עד לחופשה של 28 יום;

אך שר העבודה רשאי לקבוע בתקנות, לעבודה מסוימת חופשה ארוכה מזו...

בימי החופשה לא תיכלל אלא מנוחה שבועית אחת לכל שבעה ימי חופשה.

כלומר, בהתאם לוותקה של התובעת הייתה זכאית ל 14 ימי חופשה בשנת 2011; 16 ימי חופשה בשנת 2012, 18 ימי חופשה בשנת 2013, ו - 9 ימי חופשה לחלק משנת 2014.

בהשוואה לימי החופשה להם טענה התובעת לזכאות על פי צו ההרחבה (14 ימי חופשה בשנת 2011; 19 ימי חופשה בשנת 2012, 19 ימי חופשה בשנת 2013, ו - 9 ימי חופשה לחלק משנת 2014) זכאית היא להשלמה של סה"כ 4 ימי חופשה נוסף על ה - 12.33 שנצברו לה על פי חוק חופשה שנתית.

אף על פי כן, וכפי שיבואר להלן אין התובעת זכאית לפדיון מלוא 16.33 ימי החופשה, הואיל ובחרה לנצל אותם בתקופת ההודעה המוקדמת.

44.בבחינת למעלה מן הצריך, נתייחס לשתי טענות נוספות מטעם התובעת: הראשונה - דרישת פיצוי בגין אי מתן חופשה רצופה; והשנייה - ניכוי חופשה ביתר בימי שישי, כדלקמן:

ביחס לחופשה רצופה, התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי באה לנתבעת בדרישה לחופשה רצופה וזו סירבה לה. יתרה מכך, התובעת לא פירטה מהו הפיצוי הנדרש בגין האמור ומהו המקור הנורמטיבי להענקתו, לפיכך מדובר בטענה שנותרה עלומה.

אשר לניכוי חופשה בימי שישי, הרי שמדובר בטענה חדשה, אשר לא הועלתה במסגרת כתב התביעה ולפיכך מדובר בהרחבת חזית.

קיזוז הודעה מוקדמת

45.הואיל ואין מחלוקת כי התובעת התפטרה, וללא קשר לשאלה אשר נדונה והוכרעה לעיל בדבר פיצויי פיטורים, יש לבחון את טענת הנתבעת לפיה התובעת לא מסרה לה הודעה מוקדמת על פי דין, ולהכריע האם בנסיבות העניין זכאית הנתבעת לקיזוז דמי ההודעה המוקדמת, ככל שלא ניתנה.

46.לאחר שבחנו את טענות הצדדים, שוכנענו כי פעולותיה של התובעת טרם התפטרותה עונות על דרישת ההודעה המוקדמת על פי דין.

47.טענת הנתבעת כי התובעת חזרה בה מהתפטרותה מספר פעמים ובכל אחת מהן מסרה מועד שונה לסיום העסקתה, ובפועל התייצבה לעבודתה גם לאחר המועד שנקבה כיומה האחרון, מתיישבת ואינה סותרת את האמור במכתבה של התובעת, באמצעות ב"כ, מיום 1.6.14, במסגרתו נכתב כדלקמן:

"הודעה מוקדמת - עפ"י הפסיקה מכתבי הנ"ל משמש כהודעה מוקדמת. אולם לפנים משורת הדין, לפני כשבועיים העובדה הודיעה בע"פ למעסיק שתסיים עבודתה בפועל לאחר חג השבועות ושבועיים נוספים על חשבון ימי החופשה (בתשלום) להם היא זכאית..."

48.מן האמור במכתב ומעדויות הצדדים, התרשמנו כי התובעת הודיעה בתחילה על התפטרותה בחודש מאי ומסרה כי לא תשוב לאחר חג השבועות (חג השבועות באותה שנה חל בימים 3.6.14 - 5.6.14; וכי לאחר מכן מסרה הודעתה מחדש בכתב, ובאמצעות ב"כ, ביום 1.6.14, במסגרתה הודיעה כי תעבוד בפועל שבועיים, וביתר ימי ההודעה המוקדמת, שבועיים נוספים תנצל את ימי החופשה שצברה. הנתבעת לא חלקה על העובדה כי מכתב זה הועבר לידיה, ומשכך יש לראות בו כהודעה מוקדמת. עוד יצוין כי השתלשלות אירועים זו מתיישבת גם עם דוח הנוכחות ותלוש השכר לחודש יוני 2014.

49.על כן, הרינו לקבוע כי התובעת הודיעה באופן ברור על התפטרותה ביום 1.6.14 ומיום זה יש לספור את 30 ימי ההודעה המוקדמת. היות שהתובעת עבדה בפועל עד ליום 13.6.14 הרי ששהתה בחופשה החל מיום 15.6.14 ועד ליום 30.6.14. במועד זה הייתה התובעת זכאית ל - 16.33 ימי חופשה על פי תלוש השכר בתוספת זכאותה על פי צו ההרחבה, כאשר בפועל נעדרה לטובת החופשה 14 ימי עבודה בתקופה זו.

הנתבעת לא טענה מאום ביחס לניצול ימי החופשה בתקופת ההודעה המוקדמת, ואולם מהפסיקה עולה כי ככל שהדבר נעשה ביוזמת התובעת, העובדת בענייננו, ללא התנגדות המעסיקה, אין כל בעייתיות בכך [השווה: ע"ע (ארצי) 1496/02 נשואה זנקס בע"מ – גל ארז (3.8.08); דב"ע (ארצי) 98 /107-3 אורי ארבל – HPH Products LTD,לב 156 (1999)].

50.לסיכום נקודה זו - אין הנתבעת זכאית לקיזוז דמי ההודעה המוקדמת, ואולם התובעת זכאית לפדיון 2.33 ימי חופשה נוספים בסך 401 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום 1.7.14. 

דמי הבראה

51.התובעת זכאית לדמי הבראה לשנתיים האחרונות להעסקתה, בסך 5,264 ₪ (מיוני 2012 עד יוני 2014) (7*371 + 7*378).

התובעת ביצעה חישוב דמי הבראה לשנים 2013 ו - 2014, באופן חלקי בלבד, שכן חישבה דמי הבראה לשנה וחצי האחרונות לעבודתה בלבד.

הנתבעת מצדה טענה כי שולמו לתובעת דמי הבראה ביתר בסך של 2,694 ₪ אולם לא פירטה כיצד הגיעה לסכום זה.

מטבלאות התובעת עולה כי שולם לה בשנתיים האחרונות להעסקתה, סך של 5016 ₪ בגין דמי הבראה (רכיב זה נכלל מדי חודש באופן יחסי בתלושי השכר). לפיכך, זכאית התובעת להשלמת סך של 248 ₪ בגין דמי הבראה.

סוף דבר

52.הנתבעת תשלם לתובעת תוך 30 יום מיום שיומצא לה פסק הדין את הסכומים הבאים:

א. פיצויי פיטורים בסך 31,906 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.14 ועד התשלום בפועל, בקיזוז הסכום אשר נצבר לטובתה בקרן הפנסיה ברכיב פיצויי הפיטורים לפי ערכו ביום מתן פסק הדין.

ב.השלמת הפרשות לפנסיה בסך של 7,672 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ליום 1.10.10 (לצורך הנוחות, אמצע התקופה).

ג. דמי הבראה בסך 248 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.14 ועד התשלום בפועל.

ד.פדיון דמי חופשה בסך 401 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.14 ועד התשלום בפועל.

53.הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, ט"ז אלול תשע"ז, (7 ספטמבר 2017), בהעדר הצדדים.