סעידיאן נ' בטוח לאומי-סניף ירושלים

פסק דין

ערעור לפי סעיף 222(ד) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, על החלטת ועדת עררים (ילד נכה) מיום 2.11.09.

המערערת, ילידת 1996, סובלת מתסמונת Sturge-Weber, המיפרזיס (חולשה בחצי גוף ימין) מפירכוסים ומפגיעה קוגניטיבית.

בערעורה תוקפת המערערת את קביעות ועדת הערר לגבי מידת תלותה של בעזרת הזולת בפעולות יום יום (הלבשה וטיפול בהפרשות) ואת קביעת ועדת הערר לפיה היא אינה זקוקה להשגחה מתמדת.

לועדת הערר הוגש דו"ח אלי"ן אליו התייחסה הועדה.

בעניין ההלבשה קבעה ועדת הערר כי המערערת זקוקה ל"סיוע מועט", ובכך אימצה את האמור בדו"ח אלי"ן לפיו המערערת עצמאית בהלבשה. בעניין רחצה קבעה ועדת הערר כי המערערת זקוקה ל"סיוע במידה רבה", תוך שהיא קובעת כי האמור בדו"ח אלי"ן, לפיו המערערת "עצמאית ברחצה", אינו מקובל עליה על פי מגבלותיה של המערערת.

המערערת תוקפת את קביעות ועדת הערר בעניין ההלבשה והרחצה בטענה שועדת הערר לא נימקה מדוע בעניין ההלבשה היא אימצה את עמדת אלי"ן ודחתה את גרסת אם המערערת בדבר היזקקותה של המערערת לעזרה בגריבת גרביים ונעליים וכיפתור והורדת סוודר, ואילו בעניין הרחצה היא דחתה את עמדת אלי"ן. לטענת המערערת, אם ועדת הערר דחתה את התיאור שבדו"ח אלי"ן בעניין הרחצה ואימצה את עדותה של אם המערערת, משמעות הדבר שועדת הערר ייחסה אמינות לעדות אם המערערת ולפיכך היה עליה לאמץ את עדותה גם בעניין מידת היזקקותה לעזרת הזולת בתחום ההלבשה.

בעניינים אלה מקובלת עלי עמדת המשיב כי ועדת הערר הפעילה את שיקול דעתה העצמאי והעובדה שלא אימצה את עמדת אלי"ן לכל אורכה תומכת במסקנה שועדת הערר בחנה באופן ענייני כל אחת מפעולות היום יום וקבעה את עמדתה לגביה על פי הנתונים שהיו בפניה.

מכל מקום, מפרוטוקול ועדת הערר עולה כי בעניין הלבשה המערערת סירבה לשתף פעולה אך מסרה כי בעזרת יד שמאל היא פושטת ולובשת חולצה לבד, לובשת ומורידה חצאית ולובשת חזרה וסוגרת נעליים עם סקוצ', אך היא זקוקה לעזרה בכפתור. ועדת הערר אימצה את דברי המערערת, שנתמכו בדו"ח מרפא בעיסוק באלי"ן, והעדיפה אותם על תלונותיה של אם המערערת לפיהן המערערת מתקשה בהורדת סוודר, בגריבת גרביים ובנעילת נעליים וזקוקה לעזרת הוריה לשם כך. איננו מוצאים כל טעות משפטית בהחלטת ועדת הערר משזו מצויה במתחם שיקול דעתה המקצועי.

אשר לטיפול בהפרשות – ועדת הערר קבעה כי המערערת זקוקה ל"סיוע מועט", תוך שקבעה כי המערערת שולטת בסוגרים על פי דיווח האם ועצמאית בהלבשה אך זקוקה לעזרה בהגיינה אישית. טענת המערערת בנימוקי הערעור היא כי ועדת הערר התעלמה מטענת אם המערערת כי המערערת זקוקה לעיתים לעזרה בניגוב, אך טענה זו אינה נכונה על פניה משקבעה ועדת הערר כי המערערת זקוקה לעזרה בהגיינה אישית.

הוסיפה המערערת וטענה כי ישנו קשר בין מידת ההיזקקות לעזרת הזולת בתחומי ההלבשה וההפרשות,שכן אדם שנזקק לביצוע הפרשות צריך להיות מסוגל לפשוט במהירות את בגדיו. אך משקבענו כי לא נפל כל פגם בקביעת ועדת הערר בעניין ההלבשה, איננו סבורים כי נפל פגם משפטי בקביעת ועדת הערר בעניין מידת היזקקותה של המערערת לעזרת הזולת בתחום ההפרשות בשל טעות בקביעת מידת היזקקותה לעזרת הזולת בתחום ההלבשה.

לפיכך אעבור לדון בקביעת ועדת הערר לפיה אין המערערת זקוקה להשגחה מתמדת, לגביה טען ב"כ המערערת בדיון בפניי כי זהו ראש הערעור העיקרי ("הטענה העיקרית היא בעניין ההשגחה" – פרוטוקול הדיון מיום 29.12.10, שורה 9).

ועדת הערר קבעה כי המערערת זקוקה לנוכחות קבועה של הזולת בשל הפרעה פירכוסית ממנה היא סובלת בתדירות של אחת לשבועיים ועל יסוד תלונת אם המערערת בדבר התנהגות אלימה של המערערת בבית הספר. ועדת הערר קבעה כי המערערת אינה זקוקה להשגחה מתמדת. בנימוקי החלטתה ציינה ועדת הערר כי "בשל הפרעה פרכוסית ורושם של התנהגות עם נטיה לאלימות יש צורך בנוכחות קבועה של מבוגר. להערכת הוועדה הילדה אינה זקוקה להשגחה מכיוון שאין סכנה ממשית וקבועה לחייה".

לטענת המערערת, ועדת הערר לא נימקה ולא התייחס לטענות כי המערערת מסוכנות לסובבים אותה בשל נטייתה לאלימות, אף שהתרשמה מנטיית המערערת לאלימות, והיא התעלמה מתלונות אם המערערת בדבר ניסיונות של המערערת להכות את אחותה הקטנה

המשיב טען בפנינו כי טענות המערערת בעניין ההשגחה אינן מבוססות ואינן נתמכות בכל תיעוד אובייקטיבי, ואף טענות אם המערערת בפני ועדת הערר בדבר אלימות של המערערת בבית הספר או כלפי אחותה, לא נתמכו בכל תיעוד, לרבות אישפוז נטען של אחות המערערת בשל מכות שקיבלה, על פי הטענה, מן המערערת. לפיכך, מדובר בטענות בעלמא.

בתקנות הביטוח הלאומי (דמי מחיה, עזרה ללימודים וסידורים לילד נכה), התשנ"ח-1998, מוגדר "ילד הזקוק להשגחה מתמדת" כך:

"ילד שמלאו לו 90 ימים, אשר רופא שהמוסד הסמיכו לכך,קבע

כי בשל ליקוי חמור או מחלה כרונית הוא זקוק להשגחה מתמדת צמודה ופעילה של הזולת למניעת סכנה ברורה ומידית לגופו של הילד או לאחרים, ושעל כן לא ניתן להשאיר את הילד ללא השגחה כאמור, אף לא לזמן קצר ביותר".

מקובלת עלי עמדת המשיב כי אין לגלות כל טעות משפטית בהחלטת ועדת הערר בקביעתה כי המערערת אינה זקוקה להשגחה מתמדת. אכן, לטענות אם המערערת בפני ועדת הערר לא היו כל תימוכין לטענה כי המערערת זקוקה להשגחה מתמדת צמודה ופעילה למניעת סכנה ברורה ומיידית לגופה או לאחרים. נטען כי אחות המערערת נזקקה לאישפוז בשל אלימות שהפעילה כלפיה המערערת, אך לא צורף כל תיעוד לתמיכה בטענה זו. לפיכך, צודק המשיב בטענתו שמדובר בטענות שנטענו בעלמא ללא ביסוס.

אשר על כן, אני סבור שגם בעניין ההשגחה המתמדת לא נפלה טעות משפטית בהחלטת ועדת הערר.