סעד ואח' נ' רובין ואח'

פסק דין

האם בפנינו פסק בורר או "שאילתא" בלבד שהוגשה ללשכת עוה"ד?

זו השאלה הטעונה הכרעה בבקשת האישור שהוגשה על-ידי עו"ד חזי רובין ומשרדו (להלן – רובין), ובבקשת הביטול שהוגשה על-ידי המבקש 1 (להלן – סעד) ובא כוחו עו"ד פאדי אבו אחמד (להלן – אבו-אחמד).

רקע עובדתי

1. ביום 29.4.10 נפגע סעד, פועל זר תושב השטחים, בתאונת עבודה שהביאה לקטיעה מלאה של כף ידו הימנית.

סעד פנה לרובין לקבלת ייצוג משפטי לצורך הגשת תביעת פיצויים, וביום 2.5.11 חתם עמם על הסכם שכ"ט. לאחר שרובין כבר הגיש את התביעה הנזיקית לבית המשפט, פנה סעד לאבו-אחמד בבקשה שייצגו, וחתם לצורך כך ביום 26.8.11 על ייפוי כוח המסמיך אותו לטפל בעניינו. אבו-אחמד פנה לרובין בבקשה לקבל לידיו את המסמכים הקשורים בתאונת העבודה, ושלא במפתיע התגלעה בין הצדדים מחלוקת בעניין שכה"ט שדרש רובין, בשים לב בין היתר להסכם שכר הטרחה שנחתם ע"י סעד.

2. מכאן ואילך חלוקים הצדדים באשר למה שהתרחש –

לטענת רובין, הצדדים פנו בהסכמה להליך בוררות שהתנהל לפני הוועדה לשכר טרחה מטעם לשכת עורכי הדין (להלן – הוועדה) וזו נתנה הכרעתה ביום 12.3.12 – הכרעה, אותה מבקשים רובין לאשר כפסק בורר.

מנגד, טוענים סעד ואבו-אחמד, כי הפנייה לוועדה נעשתה לצורכי "גישור ופישור", וכהפניית "שאילתא" בלבד, ממילא לא הייתה כוונה לראות בוועדה ערכאה שיפוטית מחייבת בהליך בוררות. בין הצדדים גם לא נחתם הסכם בוררות, וחילופי המכתבים בין הצדדים טרם הפנייה לוועדה, מעידים על כך במפורש. עוד טוענים מבקשי הביטול, כי לאבו-אחמד לא ניתנה הסמכה לנהל הליך בוררות בשם סעד. אף נטען להעדר יריבות בין אבו-אחמד לבין רובין בהליך דנן, וכי לא היה מקום לצרפו כצד לבקשת האישור, שכן הכרעת הוועדה אינה מתייחסת למערכת היחסים בינו לבין רובין אלא בין סעד לבין רובין בלבד.

הצדדים הגישו טיעונים בכתב בשאלה המשפטית שבמחלוקת, ומכאן הכרעתי.

3. כאמור, המחלוקת העיקרית בין הצדדים נעוצה בשאלה – האם הכרעת הוועדה מהווה פסק בורר, כטענת רובין – שאז ניתן לאשרה/לבטלה/להשלימה בהתאם לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן – חוק הבוררות), או שמא, מדובר בשאילתא שהופנתה לוועדה, כטענת סעד ואבו-אחמד - ועל כן אינה מהווה פסק בורר, ולא ניתן לאשרה במסגרת ההליך דנן, כפי שמבקשים לעשות רובין.

על מנת להכריע בשאלה זו, יש ליתן מענה לשאלה מקדימה והיא –

האם נכרת בין בעלי הדין הסכם בוררות?

4. תנאי ראשון ויסודי לקיומו של הליך בוררות הוא כי בין הצדדים נכרת הסכם בוררות בכתב, המוגדר בסעיף 1 לחוק הבוררות: "הסכם בכתב למסור לבוררות סכסוך שנתגלע בין צדדים להסכם או שעשוי להתגלע ביניהם בעתיד, בין שנקוב בהסכם שמו של בורר ובין אם לאו".

הסכם בוררות בכתב משמש אסמכתא למפגש רצונות מלא של הצדדים להפנות את הסכסוך להכרעת בורר.

עיון באסופת המכתבים שהוחלפו בין הצדדים טרם הפנייה לוועדה, מוביל למסקנה כי בתחילה אכן בחנו הצדדים את האפשרות לפנות להליך בוררות בלשכת עורכי הדין, לצורך ההכרעה במחלוקת ביניהם.

כך עולה מהאמור בסעיף 11 למכתב ששלח אבו-אחמד לרובין ביום 8.9.11, ובו נאמר "...היה ולא הגענו לעמק השווה, אנו מוכנים לפנות לבוררות בלשכת עוה"ד";

כך עולה ממכתב ששלח אבו-אחמד לרובין ביום 17.9.11, שבו חזר על הצעתו "...הנני חוזר על הצעתי שנפנה לבוררות בוועדת שכר טרחה של לשכת עורכי הדין" (סעיף 7);

כך גם עולה מסעיף 5 למכתב תגובה של רובין לאבו-אחמד, מיום 30.10.11, בו הביע את הסכמתו להצעת אבו-אחמד "בהתאם לשיחתנו הטלפונית בה הסכמתי להליך בוררות, נא העבר למשרדנו הסכם בוררות חתום בו מתחייב מרשך לשאת במחצית מעלות הבוררות".

5. אין חולק כי בין הצדדים לא הוחלפה טיוטה של הסכם בוררות, ובסופו של דבר גם לא נחתם ביניהם הסכם בוררות, הגם שאין בחסר זה כדי להכריע את הכף, שהרי המכתבים לעיל, בהנחה שלא בוטלו ע"י התפתחות מאוחרת, יש בהם למלא את דרישת הכתב.