פסק דין
לפניי בקשה לאישור פסקי בוררות מיום ח' כסלו תשע"ג (22.11.012), ז' אדר תשע"ג (17.2.13), וה' תמוז תשע"ג (13.6.13), שניתנו על ידי בית הדין לממונות שליד הרבנות הראשית, המועצה הדתית, ירושלים. לצרכי נוחות, מבקשי הביטול יכונו המבקשים, ומבקשי האישור – המשיבים.
בתביעה שהגישו המשיבים לבוררות נטען כי נגרם להם נזק עקב כך שהדירה שנמכרה להם על ידי המבקשים נבנתה ללא היתר בנייה (מאחר שלבניין בו נבנתה הדירה ניתן היתר בנייה לבניית שתי קומות, בעוד שהקבלן בנה בבניין שלוש קומות). בפסק הבוררות מיום 22.11.12, בית הדין קיבל את עמדת המשיבים כי אכן המבקשים, כמוכרי הדירה, הם האחראיים בגין הנזק למשיבים, וכי עליהם לפצות את הקונים באחת משתי דרכים: או שהמשיבים ישכרו שרותיו של איש מקצוע לנהל הליך של קבלת היתר בנייה והמבקשים יממנו את כל ההוצאות הכרוכות בכך, או לחלופין, יפצו המוכרים את הקונים בתשלום גלובאלי של 50,000₪.
בהחלטה מיום 17.2.13 אימץ בית הדין את אופציית התשלום הגלובאלי של 50,000 ₪ וקבע את דרכי התשלום; ובהחלטה נוספת מיום 13.6.13 קבע בית הדין כי עקב סירובם של המבקשים לציית להחלטת בית הדין לביצוע התשלום האמור, מותר להם למשיבים לפנות לבית המשפט לאישור הפסק, וכי כל ההוצאות הכרוכות באכיפת הפסק יוטלו על המבקשים.
בבקשתם לביטול פסקי הבוררות טוענים המבקשים מספר טענות:
ראשית, כי הגב' חיה סממה, המבקשת 2, מעולם לא חתמה על הסכם הבוררות, ולא השתתפה בדיוני הבוררות בדרך כלשהי, כך שבית הדין חרג מסמכותו במתן פסק דין שיחול אף עליה. דא עקא, ב"כ המבקשים אינו מכחיש את העובדה כי בנוסח פסקי הבוררות שהוגשו לתיק בית המשפט, שמה של האישה אכן אינו מופיע; אלא, שבבקשת האישור שהגישו המשיבים, כלול בכותרת גם שם האישה, ועל כן מבוקש כי בית המשפט יבהיר שאף אם יאושרו פסקי הבוררים, הם לא יחולו עם הגב' סממה אלא רק על בעלה.
דין בקשה זו להידחות. כפי שכבר הוסבר באריכות בהחלטה קודמת של מותב זה (ה"פ (י-ם) 36596-03-12 משה קופרברג נ' יצחק מתתיהו ויינברג (2013)), חרף העיקרון כי הסכם בוררות שנערך בין הצדדים מחייב רק אותם, וכפועל יוצא, פסק בוררות שיינתן יחייב רק אותם, קיים חריג, לפיו יחול פסק הבוררות גם על מי שלא היה צד להסכם באופן פורמאלי, אם יש לו קרבה עניינית לנושא הבוררות, או שעניינו מיוצג במסגרת הבוררות. יפים לענייננו דבריה של ס' אוטולנגי, בוררות – דין ונוהל (מהדורה רביעית מיוחדת , 2005), בעמ' 108, כדלקמן:
העיקרון הוא, שהסכם בוררות שנערך בין צדדים לסכסוך מחייב רק אותם, ופסק שיינתן על ידי הבורר יחייב רק את הצדדים להסכם. חוק הבוררות הרחיב את המסגרת, בכוללו את ה'חליף' כמי שמחויב מכוח ההסכם והפסק שיינתן בעקבותיו. אך ישנו חריג נוסף, בו מי שלא היה צד להסכם באופן פורמלי גם הוא ייחשב קשור בו. הכוונה היא למי שיש לו קרבת עניין... או שעניינו יוצג במסגרת ההתדיינות.
ראו גם, בהקשר זה, ת"א (י-ם) 885/92 זילברמן נ' ויימברג (1995), פסקה 13, שם אנו מוצאים את הדברים הבאים:
לענין הצדדים לפסק הבורר. נכון הוא, שהפסק מתייחס ל'דין ודברים שהי' בפנינו בין התובעת מרת חנה זילברמן לבין ר' ברוך וינברג' - ואינו מזכיר את הנתבעים האחרים. בכל זאת, נראה לי שבגלל זהות הטיעונים שמעלים שלושת הנתבעים (ודוק, שלושתם מיוצגים על ידי אותו עורך דין, והגישו במשותף את כתבי טענותיהם, בלי לעשות כל הפרדה!), אין לומר שלנתבעים 2 ו - 3 'לא היה יומם' בבד"צ. .. במקרה שלנו...מבחינה מהותית נראה שאין כל הבדל בין האינטרסים של כל אחד ואחד מהם:בהנתבעים 1 ו - 2 הינם בני זוג המתגוררים יחד בדירה נשוא חוזה המכר.
כך אף בעניין דנן. האינטרסים הקנייניים של המבקשת 2, הנשואה למבקש 1 ומתגוררת עמו באותה דירה, באו לידי ביטוי במסגרת ההליכים שניהל המבקש 1, ויוצגו על ידו, ולפיכך ניתן לה יומה בבית הדין כ"צד קרוב", ולא ניתן לומר כי היא לא הייתה צד להסכם הבוררות אך משום שפורמאלית לא נכללה בו.
טענה נוספת למבקשים, והיא, שבשלב מתקדם של הבוררות, עת התלבט המשיב 1 האם להסכים לאופציה שעלתה לביטול המכר וקבלת החזר של התמורה, הפנו אותו הדיינים להתייעץ עם רב, שהוא גם דיין (אם כי לא חבר בהרכב שישב בדין במקרה דנן), ולטענת המבקשים, הפניית בעל דין להתייעץ עם רב, על מנת להשפיע – ולבסוף, להקשיח – את עמדתו מול בעל הדין השני, הינו צעד פסול, הנגוע אף בסוג של משוא פנים ו/או ניגוד אינטרסים, ויש בכך עילה לביטול הפסק.
לטענה זו עונים המשיבים, כי סך הכל מדובר בהמלצה שניתנה בתגובה לרעיון של המשיב עצמו, שילך להתייעץ עם הרב שלו כדי לעוזרו לקבל החלטה, ואין בכך כל פסול. על אף שב"כ המשיבים טען בתוקף כי מכתב ששלח המבקש 1 לבית הדין עולה בבירור כי מדובר ברב עליו המליצו הדיינים ולא הרב של המשיב, בשלב מסוים של הדיון לפניי אישר המבקש 1, אשר היה נוכח בדיון שבו העבירו הדיינים את המלצתם האמורה למשיב, כי היה מדובר בהתייעצות עם הרב של המשיב.
לטעמי, איני רואה כל פסול במתן המלצה לבעל דין שילך להתייעץ עם הרב שלו; ויתירה מזו, אף אם אין המדובר ברב שלו אלא בדמות רבנית עליה המליצו הדיינים, איני מוצא שבכך נוצרת עילה לביטול הפסק. וכי מהו הפסול בהמלצה שבעל דין המתקשה לגבש עמדה בבוררות ילך להתייעץ עם דמות רבנית המקובלת עליו, כפי ששופט ימליץ לא אחת לבעל דין להתייעץ עם משפטן טרם קבלת החלטות גורליות בהליך משפטי כלשהו.
המבקשים מוסיפים וטוענים כי בית הדין לא ניצל את הסמכויות שלו להזמנת עדים מומחים אשר יכלו במקרה דנן לשפוך אור, במבט מקצועי, על המצב התכנוני, וכך ניתן היה לקבוע ביתר בהירות ומקצועיות האם אכן נגרם נזק לקונים עקב המצב התכנוני, ומהם הסיכויים לקבלת היתר בנייה לנכס נשוא ההליך תוך זמן סביר. לדבריהם, בית הדין אכן הזמין את מהנדס המועצה המקומית למתן עדות בבוררות, אלא שהעד לא התייצב, ובית הדין וויתר על העדות ללא שיעשה מאמץ להבאת העד להתייצב בפניהם. במצב זה, נפגעה זכותם של המבקשים להביא בפני הבוררים את מלוא המידע הרלוונטי, ובכך נוצרה עילה לביטול הפסק לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968.
גם טענה זו, דינה להידחות. אמנם, מהנדס המועצה אכן לא התייצב לדיונים. ברם, הוא העביר לדיינים מכתב מפורט בו הציג בפניהם את מלוא העובדות הרלוונטיות, ולא נראה כי התייצבותו לדיון הייתה מוסיפה דבר להבנת המצב, ולא הייתה משפיעה על התוצאה הסופית. ודאי שאין בהעדר ההתייצבות זו כדי גרימת עיוות דין, כך שאף אם עקרונית נפל פגם בהליך לפי סעיף 24(4) לחוק, אין בו בנסיבות העניין כדי להצדיק את ביטול הפסק, לפי הוראות סעיף 26(א) לחוק הבוררות, לפיו, "בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין."
לבסוף, טוען המבקש כי עת חתם על שטר הבוררות היה עדיין עולה יחסית חדש, כשעברית אינה שפת האם שלו, ועל כן כלל לא הבין כי המסמך עליו חתם הינו שטר בוררות. קשה לקבל טענה כזו, לאחר שהמבקש חתם על המסמך מרצונו, ואף השתתף באופן פעיל בדיוני הבוררים; כך שאין זה סביר לקבל כי למרות כל האמור לא ידע ולא הבין כי מדובר בהליך בוררות מחייב.
המבקשים העלו טענות נוספות נגד הפסק, ובראשם, כי ניתן אישור להעברת זכויות בנכס ללא כל מגבלה עקב העדר ההיתר, ועל כן, העדר ההיתר לא גרם לשום נזק למשיבים. מעבר לעובדה כי המשיבים חולקים על עובדה זו, ולטענתם, קונים פוטנציאליים של הדירה נתקו את מגעיהם עם המשיבים מיד בהיוודע כי קיימת בעיה עם היתר הבנייה, הרי שטענה זו, וטענות אחרות כמותה שאין צורך לפורטן, הן כולן טענות היורדות למהות התביעה בה דנו הבוררים, כשהמכנה המשותף ביניהן הוא שיש בהן כדי להוכיח, לטענת המבקשים, כי הדיינים טעו בהחלטתם. אי לכך, הרי ידועה ההלכה כי בית המשפט לא יתערב במהות החלטותיהם של בוררים, ועילת הביטול של "טעות על פני הפסק" כבר חלפה מעולם המשפט הישראלי לפני שנות דור.
על כל האמור יש להוסיף: לאחר קיום הדיון לפניי, הגיש ב"כ המבקשים הודעה לפיה עלה מבדיקות שערך מול המועצה המקומית כי המצב התכנוני הרלוונטי לבניין נשוא ההליך התקדם משמעותית, כך שקיים היום סיכויי של ממש כי ניתן יהיה לקבל היתר בנייה אשר יכשיר את הנכס. ב"כ המבקשים מבקש לראות בכך עובדה חדשה, ומבקש כי בית המשפט יתייחס לעובדה החדשה כבסיס לבטל או לפחות לתקן את החלטת הבוררים. אמנם, ב"כ המשיבים טוען בתגובתו האחרונה כי אין המדובר בהתפתחות חדשה, אלא באותו מצב אשר היה תמיד קיים מאז בניית הבניין; ברם, אין מקום לבחינת סוגיה זו בבית משפט זה במסגרת ההליך המצומצם שבפניי לאישור או ביטול של פסק הבוררות.
מן המקובץ עולה לדעתי כי יש להסיק שתי מסקנות: ראשית, בנסיבות הקיימות, וכפי שפורט לעיל, אין כל עילה לביטול פסק הבוררים. ברם, שנית, אין גם הצדקה להתעלם מן הטענה כי קיימת עובדה חדשה שמן הראוי כי תיבדק לעומקה עובר לקבלת החלטה סופית בבוררות. העובדה היא כי בשטר הבוררות עצמו הסמיכו הצדדים את בית הדין אף "לשנות את פסק הדין על פי שיקול דעתו ועל סמך נתונים חדשים שבאו לפניו וללא הגבלת זמן". אי לכך, אם לטענת בעל דין אכן קיימים נתונים חדשים אשר בכוחם, לסברתו, לשנות את תוצאת הבוררות, מן הראוי שתינתן לו ההזדמנות לעשות כן. ואם כך ייעשה, הרי שניתן יהיה לפעול שוב להזמנת העדים הדרושים, דבר שלא הצליח בית הדין לעשות עובר למתן פסק דינו.